ספר יפהפה. פואטי. זורם וטבעי כמו ערבסקה או זלזלי גפן הנמתחים מעל סוכה. אל-חכוואתי, גיבור הספר, הוא מספר סיפורים, וככול מספרי הסיפורים הגדולים, החל בשחרזאדה ועד ימינו מטרתו היא לעכב את המוות, והוא עושה זאת בצורה יפיפיה ומושלמת עד הסוף הבלתי נמנע.
אי שם בפאתי וונקובר חיים שני קשישים, פליטים לשעבר מסוריה החרבה, אחד נוטה למות, והשני, אהובו, מנסה להקל את מכאוביו ולעכב מעט את המוות הקרב. מדי לילה הוא מספר לו סיפורים, אגדות ומעשיות, מספר את עברו ועברם, את סיפורה של סוריה מולדתם האהובה, את סיפורם של המדוכאים, האוהבים, הכובשים, החיים כמו גם המתים. ואהובו מקשיב, לפרקים עונה, וגם המוות מטה אוזן ולעיתים אף מספר סיפור משלו.
והכול שזור ביופי מופלא וכתוב בשפה נהדרת, קשה להאמין שהסופר, קנדי ממוצא סורי, כתב את ספר הביכורים שלו באנגלית, שאינה שפת אימו, והגיע לכזו תוצאה. אני מסירה את הכובע בפני לי עברון, המתרגמת המשובחת, ובפני הוצאת תמיר סנדיק שבחרה את הפנינה הייחודית ויוצאת הדופן הזאת. אפילו שם הספר גאוני, וטוב עשתה ההוצאה/המתרגמת שבחרה לשמור על השם המקורי ולא החליפה אותו בשם מסחרי יותר.
ראיתי שהסופר, אחמד דני רמדאן, מגיע לפסטיבל הסופרים הקרוב בירושלים, אני מניחה שיהיה מרתק לשמוע אותו כפי שהיה לקרוא אותו.


















