#
כנערה לא חיבבתי במיוחד את מופסן. נראה שמשהו בגישתו הצרפתית, הפרקטית ונטולת הרומנטיקה, מנע ממני בגילי הצעיר (אז) להנות ממה שהוא כתב. באותו זמן אהבתי יותר את זולא הרגשן ואת הוגו המרחם-על-חסרי-האונים והמרבה במלים ובתיאורים. מצאתי את הספר הזה על הספסל מניב הספרים (במצב חדש, נראה כאילו מעולם לא נקרא) וקראתי סיפורים שאת חלקם קראתי בעבר, בתרגום יותר ארכאי וגישתי המסתייגת עברה עידכון.

יש בספר הזה 17

בקובץ הזה מקובצים 17 סיפורים קצרים. הראשון שבהם, כדור שומן, הוא גם הראשון שפרסם גי דה מופסן. בסיפור זה, שזמנו מלחמת פרוסיה-צרפת 1870-1871, מדובר במשפחות אמידות וכן שתי נזירות כמו גם רווק ויצאנית שמנה, הנדחסים לכרכרה האמורה להובילם לדייפ שבצפון צרפת ומשם להמשיך אולי לאנגליה. הכל עם אישורים מקצין האחראי על עיר המקור שלהם. בחוץ שלג, הכרכרה מתנהלת בכבדות ושום בית הארחה או מסעדה לא נראים באופק עד לצהרי

כל כך לא רציתי שייגמר. קראתי סיפור אחד בכל פעם, להשאיר את הטעם הזה של עוד. להשאר במאה ה-19, עם הרוזנים, הרוזנות , הקצינים והיצאניות. לטייל ביער, לרבוץ בין כרי הדשא ומעל לכל לצפות בחברה האנושית. כיצד מעטה הזוהר והיופי נסדק ומתקלף וחושף צביעות, לעתים בהומור ובציניות ולעתים כסכין הננעצת בלב ומסתובבת כדי לפעור חור.
לחשוב שכמעט ועשיתי טעות, היות והתלבטתי אם לרכוש אותו בשל ביקורת ספרותית כי עוצמתו אינה

#
מרגריט דיראס מנסה לומר משהו בספר הזה ומסתמכת בעיקר על תחושותיו ופרשנותו של הקורא. זה לא הספר הראשון שאני קוראת כשזו כוונתו של הסופר, אבל באחרים שקראתי אפשר להגיע לסוף הסיפור ולהבין למה התכוון הסופר, מה שאי אפשר, לדעתי, בסיפור הזה. דיראס עוסקת ברומזנות המעוגנת בתרבות ובזמן (הספר יצא לאור ב-1958)

ילד מלווה על ידי אמו לשיעור פסנתר. המורה לפסנתר שתלטנית ולא נעימה, דורשת מהילד התבטלות מוחלטת. נוכ

סבתא שלי אללה ירחמה הביאה סך הכל שש ילדים שהיו בהם שלושה בנים ושלוש בנות. מתי שהלכה בכו עליה רק שלושה.

בת אחת שלה הלכה מתי שהיתה ילדה. היא עמדה בחוץ על יד הבית ועברה מכונית ונכנסה בה. הילדה הלכה על המקום.

שני הבנים מתו בזמן של השואה. בגלל שהיו באפריקה גייסו אותם לצבא והביאו אותם בתור חיילים לאירופה ושמה הם נלחמו נגד הגרמנים עד שהלכו כל אחד בזמן שלו. אבא שלי תמיד היה מספר איך אמא שלו היתה שמ

מעולה! לא להחמיץ!
גיום מוסו הוא סופר מצוין ועד היום מעולם לא התאכזבתי כשקראתי ספר שלו.
הספר הזה הוא אחד מאותם ספרים משובחים.
הרעיון הכללי הוא להתמודד עם השאלה הפילוסופית של חזרה בזמן ("אם אחזור אחורה בזמן ואהרוג את סבא שלי אז איך אחזור אחורה בזמן?"), אבל את הדיון התאורטי הוא מצליח לכבול לתוך עלילה מותחת ומרתקת. אני לא רוצה להוסיף יותר פשוט כדי לא לפגום בהנאה מהספר.
הוא עושה את זה בכשרון רב כל

המחיר הכבד והכפול שמשלמת משפחה אלג'יראית-יהודית עבור, ובשל, הקולוניאליזם הצרפתי. ואלרי זנאטי מציגה ברומאן זה, הכתוב ברגישות יוצאת מן הכלל, מודל גבריות שונה במקצת ממה שאני נתקל בו בדרך כלל: הגיבור שלה הוא רגיש מאד, אבל בשום צורה לא חלש. אנו פוגשים בו בדיוק בשלב המעבר מנערות לגברות, מלווים את המבט שכבר לא לגמרי מקבל אבל גם לא ממש דוחה על משפחתו, את התחושה המשכרת של הבגרות עם ההתגייסות לצבא כדי להגן

ובכן ... מאד נהניתי לקרוא את "משחק על זמן" של גיום מוסו. לאחר שהגעתי לעמוד 130, קראתי רצוף את הספר עד לסופו המפתיע. מסופר על בחור בשם אליוט שקופץ בזמן ופוגש את ה"אני העתידי" שלו בעוד 30 שנה. הוא לא מאמין בהתחלה שזה אכן קורה לו, אך כל הסימנים מראים שזו אמת. זה אכן הוא. הספר כתוב בצורה מעניינת וקריאה. קשה להניחו מהיד. מומלץ בחום. אכן מגיע לו 5 כוכבים. ואפילו יותר.

תיהנו ...

נדב.

אם אינני טועה, זהו הספר המוקדם ביותר שכתב מוסו שתורגם לעברית.

הכתיבה כבר קולחת ומרתקת, אבל ניכרת בוסריות מה לעומת ספריו המאוחרים יותר, אף על פי שקשה לשים עליה את האצבע במדויק.

סך הכל הספר מרתק, כהרגלו של מוסו, העלילה סובבת סביב נסיעה בזמן, קצת מזכיר במשהו את ספרו "מחר".

פחות אהבתי חלק מההנחות שעשה מוסו על הנסיעה בזמן בהיבט שלעיתים דברים משתנים לחלוטין לאחר שינוי מסוים בעבר ולעיתים, התפיס