סבתא שלי אללה ירחמה הביאה סך הכל שש ילדים שהיו בהם שלושה בנים ושלוש בנות. מתי שהלכה בכו עליה רק שלושה.

בת אחת שלה הלכה מתי שהיתה ילדה. היא עמדה בחוץ על יד הבית ועברה מכונית ונכנסה בה. הילדה הלכה על המקום.

שני הבנים מתו בזמן של השואה. בגלל שהיו באפריקה גייסו אותם לצבא והביאו אותם בתור חיילים לאירופה ושמה הם נלחמו נגד הגרמנים עד שהלכו כל אחד בזמן שלו. אבא שלי תמיד היה מספר איך אמא שלו היתה שמ

המחיר הכבד והכפול שמשלמת משפחה אלג'יראית-יהודית עבור, ובשל, הקולוניאליזם הצרפתי. ואלרי זנאטי מציגה ברומאן זה, הכתוב ברגישות יוצאת מן הכלל, מודל גבריות שונה במקצת ממה שאני נתקל בו בדרך כלל: הגיבור שלה הוא רגיש מאד, אבל בשום צורה לא חלש. אנו פוגשים בו בדיוק בשלב המעבר מנערות לגברות, מלווים את המבט שכבר לא לגמרי מקבל אבל גם לא ממש דוחה על משפחתו, את התחושה המשכרת של הבגרות עם ההתגייסות לצבא כדי להגן