ביקורת ספרותית על ז'קובּ, ז'קובּ מאת ולרי זֶנאטי
ספר טוב

---

המחיר הכבד והכפול שמשלמת משפחה אלג'יראית-יהודית עבור, ובשל, הקולוניאליזם הצרפתי. ואלרי זנאטי מציגה ברומאן זה, הכתוב ברגישות יוצאת מן הכלל, מודל גבריות שונה במקצת ממה שאני נתקל בו בדרך כלל: הגיבור שלה הוא רגיש מאד, אבל בשום צורה לא חלש. אנו פוגשים בו בדיוק בשלב המעבר מנערות לגברות, מלווים את המבט שכבר לא לגמרי מקבל אבל גם לא ממש דוחה על משפחתו, את התחושה המשכרת של הבגרות עם ההתגייסות לצבא כדי להגן על ה"מולדת", ואת המאבק לשמר את הזהות העצמית (על הרגשות והגעגועים הפרטיים שלה) תחת מכבש מכונת המלחמה, ההופכת את החייל למספר אנונימי ברשומות.
זנאטי חודרת לראשיהם של גיבוריה, וחושפת את מחשבותיהם הכמוסות ביותר ללא שיפוטיות. מעט התיאורים האירוטיים בספרה עדינים ורבי יופי, והאיזון שהיא יצרה בין הסיפור המשפחתי לסיפור הפוליטי הטראגי על מדינה כובשת שהסיתה את נתיניה אלו באלו, עשוי לעילא: באחד השיאים האירוניים בספר, קצין צרפתי באלג'יר משווה באזני חייל יהודי, המדכא את המרד בשלטון הקולוניאלי, בין המורדים לבין חיילי גרמניה הנאצית, בהם נלחם דור קודם לכן דודו הנערץ. נותר רק להצטער על שהסופרת לא יצרה מהחומרים הללו רומן רחב יריעה יותר- לטעמי זה נגמר מהר מדי. יופי של ספר!

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על ז'קובּ, ז'קובּ