“# כנערה לא חיבבתי במיוחד את מופסן. נראה שמשהו בגישתו הצרפתית, הפרקטית ונטולת הרומנטיקה, מנע ממני בגילי הצעיר (אז) להנות ממה שהוא כתב. באותו זמן אהבתי יותר את זולא הרגשן ואת הוגו המרחם-על-חסרי-האונים והמרבה במלים ובתיאורים. מצאתי את הספר הזה על הספסל מניב הספרים (במצב חדש, נראה כאילו מעולם לא נקרא) וקראתי סיפורים שאת חלקם קראתי בעבר, בתרגום יותר ארכאי וגישתי המסתייגת עברה עידכון. יש בספר הזה 17 סיפורים המביאים את משנתו של מופסן באופן נגיש ועדכני. למעשה, אם סממני התקופה כמו כרכרות רתומות לסוסים, נשים מתעלפות (מרעב, אם במקרה דילגו על ארוחה...) מחממי-רגלים שבתוכם גחלים ועוד, לא היו נכללים בהם, אפשר היה למקם אותם בימינו ולא היינו מרגישים בצרימה. הסיפורים עוסקים ברגשות והתנהגות של בני האדם ואלה לא השתנו במאתיים השנים שחלפו מאז נכתבו. הסיפור החותם את האוסף, וזה שנתן לו את שמו, עוסק (די בניגוד לאחרים) בפאריז וחיי החברה שלה, ומציג את דעתו של מופסן על אהבה, הולדת ילדים, משיכה בין גברים לנשים ויופי. לא בטוח שאני מסכימה עם התזה שלו, אבל היא בהחלט מעניינת. רוב סיפורי הספר עוסקים באנשים מהפריפרייה – מופסן הוא בן נורמנדי והוא מספר הרבה על האזור ואנשיו. גיבורי הסיפור הם אנשים שבדרך כלל לא יצאו מד' אמות עיירתם וכאשר הם נקלעים לעיר הגדולה – פאריז, נניח, הם פעורי עיניים ונלעגים בעיני אנשי הכרך. נראה שמופסן סבור שבכל אינטרקציה אנושית יש קונפליקט בין פתי לרמאי. הוא עוסק גם ב"אחרים": "פרוסים" אליהם הוא מתייחס בזעם ודחייה. רווקה אנגלייה המבקרת בצרפת מתוארת בדרך בה ראו הצרפתים את האנגלי(ות): מוזרה, נלעגת, לא מתאימה. בניגוד, נניח, לזולא ולהוגו, שבמה שקראתי מהם לא מצאתי הומור רב, מופסן מתוחכם מאד ובעל חוש הומור מצויין, שהוא מנצל בעיקר במצבים בהם הוא מעמת שני צדדים שונים מאד האחד מהאחר. הדעה הקדומה שהיתה לי לגבי סופרים בני המאה ה-19, המשתמשים בהרבה מאד מלים ומשפטים ובתיאורים ארכניים, כדי להגיד מה שניתן לומר במשפט או שניים, התנפצה בקריאת הספר הזה. מופסן מצליח להמחיש לקורא שלו את דעתו הלא-מחמיאה על צביעות, אינטרסנטיות, שימוש בהצהרות פומפוזיות ונוסחאות ריקות מתוכן עד... שהאינטרסים של המצהיר מתנגשים בהצהרותיו. כמעט בטוח שפוליטיקאי בן זמננו אם יקרא את הסיפורים יבין ואולי אף יקבל כמה רעיונות עליהם לא חשב. איזה מזל שאין להם זמן לקרוא ספרים, הם עסוקים בפוליטיקה.”

“בקובץ הזה מקובצים 17 סיפורים קצרים. הראשון שבהם, כדור שומן, הוא גם הראשון שפרסם גי דה מופסן. בסיפור זה, שזמנו מלחמת פרוסיה-צרפת 1870-1871, מדובר במשפחות אמידות וכן שתי נזירות כמו גם רווק ויצאנית שמנה, הנדחסים לכרכרה האמורה להובילם לדייפ שבצפון צרפת ומשם להמשיך אולי לאנגליה. הכל עם אישורים מקצין האחראי על עיר המקור שלהם. בחוץ שלג, הכרכרה מתנהלת בכבדות ושום בית הארחה או מסעדה לא נראים באופק עד לצהריים. אף אחד לא נערך למצב ולא הביא עמו מזון פרט ליצאנית השמנה. כשהבטן מכרכרת, היצאנית מוציאה מתיקה עופות צלויים ועוד מזונות הגורמים לבהייה רעבה של כל הנוכחים. היא מציעה לכולם והם אכן נענים בנפש חפצה ומחסלים הכל. משהגיעו בערב לבית ההארחה, שכרו חדרים ואכלו, וכל אחד פונה לחדרו. בבוקר בשמונה הם מצפים לראות כרכרה מוכנה והנה, שוד ושבר, כלום. העגלון לא במקום, הסוסים גם. הם מחפשים את העגלון, המודיע להם שקיבל הוראה מפורשת שלה לרתום את הסוסים והוא מבקש לראות את היצאנית. כולם תמהים לפשר הבקשה ועד מהרה התברר שעד שהיצאנית לא תיעתר לבקשתו, תהיה אשר תהיה, הם לא יצאו לדרכם. מהי בקשתו? מדוע אינה נעתרת? מופסן מביא לפנינו סיפור מצמרר. הרי ממזונה אכלו כולם ביום הראשון ונהנו. עתה הם מצפים שתעשה עבורם טובה נוספת ותגרום להם להמשיך בדרכם. מה היא חייבת להם? הסיפור האחרון, יופי שאין לו תכלית, עוסק באשת איש מהחברה הגבוהה. כבת שלושים היא, מאחוריה שבע(!) לידות. היא מרהיבה ביופיה ונדמה שבעלה מבקש רק דבר אחד: שתישאר שלו ותמיד בהיריון, מצב בו לא יחשוק בה איש. ואז, כשהמצב ביניהם מגיע לנתק מוחלט, מגיע הבעל יום אחד הביתה בדיוק כשאשתו יוצאת לטיול בכרכרה. הוא מבקש להצטרף לטיולה ותוך כדי שיחה-לא שיחה, היא מודיעה לו שבגדה בו רק פעם אחת ואחד הילדים אינו שלו. שש שנים מתלבט הבעל בשאלת מיהו הילד שאינו שלו וזה חורך את נשמתו. לאחר אותם שש שנים האישה מוכנה לומר לו את האמת. שני סיפורים אלה באים להדגים את יכולתו הפנומנלית של מופסן ליצור עולם שלם בסיפור קצר. נראה כאילו ידו של מופסן קלה בכתיבה. הוא לא מתאמץ בבריאת תמונות קטנות מחיי הצרפתים של המאה התשע-עשרה. באמצע הספר אף מצוי סיפור המחרוזת, שבעבר הרחוק היה חובת לימוד בתיכון. יופי של ספר.”

“# כנערה לא חיבבתי במיוחד את מופסן. נראה שמשהו בגישתו הצרפתית, הפרקטית ונטולת הרומנטיקה, מנע ממני בגילי הצעיר (אז) להנות ממה שהוא כתב. באותו זמן אהבתי יותר את זולא הרגשן ואת הוגו המרחם-על-חסרי-האונים והמרבה במלים ובתיאורים. מצאתי את הספר הזה על הספסל מניב הספרים (במצב חדש, נראה כאילו מעולם לא נקרא) וקראתי סיפורים שאת חלקם קראתי בעבר, בתרגום יותר ארכאי וגישתי המסתייגת עברה עידכון. יש בספר הזה 17 סיפורים המביאים את משנתו של מופסן באופן נגיש ועדכני. למעשה, אם סממני התקופה כמו כרכרות רתומות לסוסים, נשים מתעלפות (מרעב, אם במקרה דילגו על ארוחה...) מחממי-רגלים שבתוכם גחלים ועוד, לא היו נכללים בהם, אפשר היה למקם אותם בימינו ולא היינו מרגישים בצרימה. הסיפורים עוסקים ברגשות והתנהגות של בני האדם ואלה לא השתנו במאתיים השנים שחלפו מאז נכתבו. הסיפור החותם את האוסף, וזה שנתן לו את שמו, עוסק (די בניגוד לאחרים) בפאריז וחיי החברה שלה, ומציג את דעתו של מופסן על אהבה, הולדת ילדים, משיכה בין גברים לנשים ויופי. לא בטוח שאני מסכימה עם התזה שלו, אבל היא בהחלט מעניינת. רוב סיפורי הספר עוסקים באנשים מהפריפרייה – מופסן הוא בן נורמנדי והוא מספר הרבה על האזור ואנשיו. גיבורי הסיפור הם אנשים שבדרך כלל לא יצאו מד' אמות עיירתם וכאשר הם נקלעים לעיר הגדולה – פאריז, נניח, הם פעורי עיניים ונלעגים בעיני אנשי הכרך. נראה שמופסן סבור שבכל אינטרקציה אנושית יש קונפליקט בין פתי לרמאי. הוא עוסק גם ב"אחרים": "פרוסים" אליהם הוא מתייחס בזעם ודחייה. רווקה אנגלייה המבקרת בצרפת מתוארת בדרך בה ראו הצרפתים את האנגלי(ות): מוזרה, נלעגת, לא מתאימה. בניגוד, נניח, לזולא ולהוגו, שבמה שקראתי מהם לא מצאתי הומור רב, מופסן מתוחכם מאד ובעל חוש הומור מצויין, שהוא מנצל בעיקר במצבים בהם הוא מעמת שני צדדים שונים מאד האחד מהאחר. הדעה הקדומה שהיתה לי לגבי סופרים בני המאה ה-19, המשתמשים בהרבה מאד מלים ומשפטים ובתיאורים ארכניים, כדי להגיד מה שניתן לומר במשפט או שניים, התנפצה בקריאת הספר הזה. מופסן מצליח להמחיש לקורא שלו את דעתו הלא-מחמיאה על צביעות, אינטרסנטיות, שימוש בהצהרות פומפוזיות ונוסחאות ריקות מתוכן עד... שהאינטרסים של המצהיר מתנגשים בהצהרותיו. כמעט בטוח שפוליטיקאי בן זמננו אם יקרא את הסיפורים יבין ואולי אף יקבל כמה רעיונות עליהם לא חשב. איזה מזל שאין להם זמן לקרוא ספרים, הם עסוקים בפוליטיקה.”

“בקובץ הזה מקובצים 17 סיפורים קצרים. הראשון שבהם, כדור שומן, הוא גם הראשון שפרסם גי דה מופסן. בסיפור זה, שזמנו מלחמת פרוסיה-צרפת 1870-1871, מדובר במשפחות אמידות וכן שתי נזירות כמו גם רווק ויצאנית שמנה, הנדחסים לכרכרה האמורה להובילם לדייפ שבצפון צרפת ומשם להמשיך אולי לאנגליה. הכל עם אישורים מקצין האחראי על עיר המקור שלהם. בחוץ שלג, הכרכרה מתנהלת בכבדות ושום בית הארחה או מסעדה לא נראים באופק עד לצהריים. אף אחד לא נערך למצב ולא הביא עמו מזון פרט ליצאנית השמנה. כשהבטן מכרכרת, היצאנית מוציאה מתיקה עופות צלויים ועוד מזונות הגורמים לבהייה רעבה של כל הנוכחים. היא מציעה לכולם והם אכן נענים בנפש חפצה ומחסלים הכל. משהגיעו בערב לבית ההארחה, שכרו חדרים ואכלו, וכל אחד פונה לחדרו. בבוקר בשמונה הם מצפים לראות כרכרה מוכנה והנה, שוד ושבר, כלום. העגלון לא במקום, הסוסים גם. הם מחפשים את העגלון, המודיע להם שקיבל הוראה מפורשת שלה לרתום את הסוסים והוא מבקש לראות את היצאנית. כולם תמהים לפשר הבקשה ועד מהרה התברר שעד שהיצאנית לא תיעתר לבקשתו, תהיה אשר תהיה, הם לא יצאו לדרכם. מהי בקשתו? מדוע אינה נעתרת? מופסן מביא לפנינו סיפור מצמרר. הרי ממזונה אכלו כולם ביום הראשון ונהנו. עתה הם מצפים שתעשה עבורם טובה נוספת ותגרום להם להמשיך בדרכם. מה היא חייבת להם? הסיפור האחרון, יופי שאין לו תכלית, עוסק באשת איש מהחברה הגבוהה. כבת שלושים היא, מאחוריה שבע(!) לידות. היא מרהיבה ביופיה ונדמה שבעלה מבקש רק דבר אחד: שתישאר שלו ותמיד בהיריון, מצב בו לא יחשוק בה איש. ואז, כשהמצב ביניהם מגיע לנתק מוחלט, מגיע הבעל יום אחד הביתה בדיוק כשאשתו יוצאת לטיול בכרכרה. הוא מבקש להצטרף לטיולה ותוך כדי שיחה-לא שיחה, היא מודיעה לו שבגדה בו רק פעם אחת ואחד הילדים אינו שלו. שש שנים מתלבט הבעל בשאלת מיהו הילד שאינו שלו וזה חורך את נשמתו. לאחר אותם שש שנים האישה מוכנה לומר לו את האמת. שני סיפורים אלה באים להדגים את יכולתו הפנומנלית של מופסן ליצור עולם שלם בסיפור קצר. נראה כאילו ידו של מופסן קלה בכתיבה. הוא לא מתאמץ בבריאת תמונות קטנות מחיי הצרפתים של המאה התשע-עשרה. באמצע הספר אף מצוי סיפור המחרוזת, שבעבר הרחוק היה חובת לימוד בתיכון. יופי של ספר.”