#
לפעמים נתקלים בספר יוצא דופן שנוגע במשהו מאד מדוייק. אף פעם לא שמעתי על ו.א.שוואב, למרות שהספר הזה הוא ספרה העשירי. חשבתי שהוא מדע בדיוני. אז לא. הבסיס הסיפורי שלו אמנם הוא מתחום הבידיון, אבל הספר אינו עוסק בחלק הבדיוני, אלא במשמעותו. למעשה הוא סוג של הגות, לבושה במעטה של סיפור מעניין וכתיבה מצויינת.

אדלין לה רו נולדה וגדלה במאה ה-18 בכפר צרפתי נידח, על גדתו של נהר. היא ילדה-נערה-צעירה מלאת

ספר מלבב על רקע נופי טוסקנה בליווי אוכל איטלקי מעורר חושים.

מלבד הליפוף של האוכל והנוף הטוסקני, סנטה מונטיפיורי יוצרת צמה משלושה דורות מהולים בעבר והווה.

מכל הבלילה הזו יצא סיפור הנע על מנעד של רגשות, אהבה, אובדן, עובדות היסטוריות, יחסים בתוך המשפחה ועוד.

הספר נפתח באנגליה בשנת 2010. גרייסי ברטון באותה עת שוהה במספרה עם שיער עטוף בנייר כסף. כדי להנעים את זמנה היא עלעלה במגזין. תוך כדי דפד

עד לפני שנה בערך לא היה לי מושג ירוק בנוגע לכל זה. לא ידעתי מה זה פאנדום או סלאש או קרוסאובר או OC, וגם במחיר חיי לא הייתי יכולה להסביר מי זה או מה זה מרי סו. לא היתה לי שום העדפה בין ג'ן לאנגסט לפלאף ו"לגלוש באינטרנט" היה שווה ערך ל"לגלוש בסימניה". עידן התמימות.
עולם שלם היה מונח כל כך קרוב, בטווח ידי, מפתה ונוצץ. ויום אחד, באקראי, גיליתי אותו.

כשאני קוראת ספר - ספר טוב - הוא נמצא איתי כמה ימ

מיטת נשיקה (הכי טוב סימונס) במהלך שינה היא מוות קל ומהיר שלא הרבה זוכים לו. לפני כמה שנים הוקרנה בערוץ 8 סדרה סמי-דוקומנטרית בשם "אלף דרכים למות", המשחזרת באמצעות שחקנים מקרי מוות אמיתיים, ביזאריים במיוחד. למשל, אישה שנחנקה למוות מהקיא של עצמה או איש שנטרקה לעברו דלת והוו שלה הוציאה לו את העין... אחרי הסרטונים המדגימים, סרטי אימה בזעיר אנפין, הובאו ראיונות עם רופאים ואנשי מקצוע שנתנו הסבר מדעי למ

נדמה לי שזו הולכת להיות הפעם הראשונה שבה אני קורא ספר, בשביל שאוכל לכתוב עליו ביקורת אחר כך. ז'תומרת, קראתי את הספר גם כדי להינות ממנו, כמובן, אבל כן - הסיבה העיקרית הייתה הביקורת.

ולמה? כי בביקורת הזו, אני מתכוון לעשות מעשה מאוד אמיץ: אני הולך לצאת מהארון. כן, כן, במובן הלהטב"י של המילה. או יותר מדוייק: לצאת חצי מהארון.

אני, ביסקסואל.

בחופש הגדול האחרון זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה בע

#
היכרתי פעם אישה יקרה שאהבה מאד לארח אנשים ולהאכיל אותם, אבל אף פעם לא היתה בטוחה שמה שהיא הכינה – היא לא היתה זוכה, כנראה, במאסטרשף – מספיק. אז היא הניחה על השולחן את המנות שהיא בישלה במיוחד לאירוח. והוסיפה עוד מכל טוב שהיה לה במקרר. כל מיני מנות שלא מחוברות לשום דבר (אולי מישהו יעדיף דווקא, כמו הילדים שלה שלכל אחד היתה רשימה מה כן ומה הוא לא מוכן לאכול) התוצאה היתה ערב רב חלקו טעים, חלקו מוזר,

נניח שקראתם ספר מסוים ולא אהבתם אותו במיוחד, בלשון המעטה. ואז יצא לו ספר המשך, וכמובן שלא קראתם אותו כי סלדתם מהספר הקודם. ופתאום, כמה מפתיע, יוצא ספר שלישי בסדרה. מה הסבירות שתקראו אותו?

קראתי את "ללכת בדרכך" ומאוד לא אהבתי. עזבתי את מויס והלכתי לי לדרכי מתוך כוונה לא לחזור אליה אף פעם. והנה לפני כמה ימים, בביקורי האחרון בספרייה, הספרנית החביבה ממליצה לי בחום על הספר החדש דנדש הזה ("המלצה איש

יש סדרה אמריקאית שאני עוקבת אחריה, אמנם לא באדיקות אבל בעניין - "החיים עצמם" (This Is Us). אני אוהבת את הקונספט שמאחוריה - לחזור אל העבר בכל פרק ולחשוף את הדרמות הקטנות שמאחורי הסיפור המושלם שראינו בפלשבק הקודם. גם השחקנים לא רעים בכלל. בין היתר משחקת שם כריסי מץ, שחקנית וזמרת אמריקאית. אני אוהבת את המשחק שלה, ואני אוהבת גם את הדמות שהיא מגלמת בסדרה, קייט. כמקובל בסדרות דרמה-קומיות, עוברים על קייט

זה תמיד כיף לערוך היכרות ראשונה של ספר חדש לקהילת הקוראים של סימניה. אחת על כמה וכמה כשהספר הוא ספר פנטזיה, שנון, משעשע, מקסים, כזה שמחמם את הלב ומרחיב את הפה באמצעות חיוך בלתי נשלט.



בתור התחלה, הכירו את ליינוס בייקר: הוא רווק (וגיי!), מתגורר לבדו, כשרק חתולת רחוב פולשנית בשם קליופה מארחת לו לחברה. הוא חי את חייו המשעממים והבודדים בעיר הגדולה, כשעיקרי חייו מתרכזים בעבודתו בתור עובד סוציאלי