ביקורת ספרותית על זאב הערבה (1977) מאת הרמן הסה
ספר מעולה

---

זאב הערבה הוא ביטוי נפשי אדיר, לטעמי, יותר מהרבה ספרים אחרים.
יחד עם המישורים הפילוסופיים והחברתיים שבו, המישור העליון ומרכזי שבלט לי מכל הוא המישור הנפשי. יש לי איזשהו מושג שהגיתי לגבי הכתב בכלל (מכל סוג שהוא) שהתברר לי דווקא עם קריאת הספר שהשאיר בי חותם כה עמוק.

מי שכותב דבר מה, בהכרח הוא מסתתר מאחורי המילים שהוא כותב. הסופר מסתתר מאחורי ספרו, המשורר מאחורי שירתו, הכותב לחברו מאחורי דיו העט. ומנין לי? פשיטא, משום שהקורא אינו רואה את המחבר בפניו. או יותר נכון, המחבר אינו מראה את עצמו לפני מי שיועד לו כתב זה, בין אם מדובר באדם אחד או ברבים. האותיות הן שמציירות את פניו של הכותב, המשפטים, הפסקאות. הרי זוהי האומנות. דבר מה שאומן רוצה לבטא, או להמשיל, או להסביר, הוא עושה זאת דרך האומנות, דווקא בה יש גילויים אדירים. כיצד אם כן- אם מדובר בגילוי נפשי שכזה- האמן בכל זאת מסתתר מאחורי יצירתו? האין בכך משום בריחה, או ביישנות? הכיצד יש בה באומנות גם מקום מסתור וגם חשיפה עצומה בעת ובעונה אחת?

מצאתי כי התשובה היא באותנטיות. האדם אינו האותנטי ביותר אלא ברגעים בו נמצא הוא רק עם עצמו. עצם השהות שלנו עם עצמינו בלבד היא המסתור השלוו והעדין בפני העולם הרחב והגועש. באינטימיות זו שלנו עם עצמינו אנו יכולים להעלות על הדעת כל דבר אפשרי בדרכים שונות. בין אם בחשיבה בלבד, בין אם להעלות דבר מה על נייר, בין אם לצייר או דבר אחר. אלו הם הרגעים בהם אנחנו נכנסים למעגל שהוא שלנו ולא של אף אחד אחר, ויש סיבה לכך, והיא, שאנחנו לא רוצים שכולם ידעו על כל מה שמתרחש לנו בראש. אין עוד מעגל בו יש הזדמנות למחשבות שלנו להפגין נוכחות כה דומיננטית, המעגל בו הן שולטות במוחינו לבדן, ללא התערבות חיצונית.
כאן מתחילים ניצני האומנות. כל ביטוי שעובר את גבול המחשבה בלבד ומתגלם בצורה פיסית כלשהי, ואחר כך גם יוצא לאור, זוהי האומנות, ומכאן הביטוי יצירת אומנות. יש ה"יצירה" שהיא כלשעצמה יצירה ללא קשר ביחסי החוץ שלה עם העולם, ויש "יצירת אומנות" שחוצה את גבולות הפרטיות ומתפרסמת בפרהסיה.

אך, טמונה גם סכנה בכל מעשה כתב שהוא ובהסתתרות הזאת. היום יותר מאי פעם אנשים מרבים להסתתר מאחורי הכתב שלהם. בהודעות באינטרנט, בפלאפון וכו'. העולם מאבד את עצמו לדעת באשר למפגש פנים אל פנים שהם אחרי הכל החשובים מכל, על כל פנים בענייני חברות וידידות. קיים היום כתב כזה שתפקידו לתפוס את מקומו של הדיבור. וכתב שתופס את מקומו של הדיבור הוא מרוחק ומנותק. אם יש כתב שמגיע למקומות שהדיבור אינו מגיע אליהם, שמבטא את העניינים שבנפש, כתב זה שמחליף את הדיבור ובא במקום המפגש הוא קלקול האדם בהתגלמותו.

לאחר הקדמה זו אגיד כי בעצמי מעולם לא נתקלתי בנימי נפשות כנים יותר מאשר בזאב הערבה. ויותר מכל, בין המילים מצאתי את עצמי, ונסחפתי יחד עם האווירה הקודרת תוך שאני יודע שמדובר בסיפור בלבד. הימצאותו של הקורא עם זאב הערבה לבד בחדר, כאשר הוא נסחף אחרי הספר וממהר להסיק מסקנות, היא מסוכנת מאוד. אסור להיסחף ולהיגרר אחרי הספר, צריך להלך לצידו. צריך להקשיב למה שלהרמן הסה יש לומר, ולשמוע הכל עד תום. מי שישמע מפי הסה אמרה ברוטאלית כזו או אחרת, שממנה יש רבות בספר, ישמע לאחר כמה עמודים אמרה אחרת שממתנת אותה. לכן יש להיות סבלן, כי לפעמים הסה מוביל אותנו בטיול שלו לשדה קוצים דוקרני.

זאב הערבה (הארי הלר) הוא אומן מבריק, בעל ראיית עולם חדה וברורה, ודווקא זאת מובילה אותו להטלטלות. הוא נולד לבורגנות, הוא אוהב אותה ושונא אותה. הוא אוהב את הנוחות, את הקונצרטים (עם הערצה עמוקה למוצארט), אבל מתעב אותה. הוא מתעב את החיים כשם שאנשים חיים אותם- חיים רגילים, נורמטיביים, חסרי משמעות וריגושים, חיים יציבים שלא יעמידו להם הרבה תהיות, הם ישארו לעד בקופסה החמימה שלהם. הארי שונא את זה יותר משהוא אוהב את זה. ולמען האמת, גם אני. אלו הם החיים הרגילים כלשון הטרקטט המופלא על זאב הערבה שמזדמן לידיו של הארי - "התכלות הישות העצמית בהרקבות... ניסיון לפשר בין הקצוות, השאיפה למצוא שביל זהב בין הקטבים וצמדי הניגודים לאין ספור המייחדים את ההתנהגות האנושית". תיאורים חדים כאלה בספר אפשר למצוא לאין ספור.

מה שמסוכן אצל הארי, שהוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא לא על-אנושי, אלא יש בנפשו זאב ערבה פראי שלעתים משתלט עליו. זו עמדה מפתה שיכולה למשוך כל אחד מאיתנו- ואת הארי היא אכן מושכת- אנו עלולים למצוא עצמינו מגדירים את עצמינו כזאב ערבה כדי לתת תירוץ להתנהגות פראית ומנותקת מהחברה.
לא ארחיב על המשך הספר בנוגע לפיתרון דו-נפשי מסוכן זה של זאב מול אדם בגוף אחד. את זה אשאיר לקורא, שלא נדבר על העלילה עצמה שהיא גדושה ביותר ואני לא רואה הרבה טעם להרחיב עליה.

אני חושב שזאב הערבה תמיד מצוי אי שם, במקום מסתורי, כדי לקרוא את קריאתו, היללה לאור הירח, ולעתים אני מוצא עצמי מזדהה עמו לחלוטין. לא כזאב, אלא כאדם, כמישהו שיוצא מעצמו ומהחברה לרגע ומנסה להתבונן בה מהצד מעמדה מרוחקת מה. הזאב לא שם כדי שאגרר אליו, אלא כדי שהוא ילמד אותי שיעור או שניים, שיעורים שהסה עצמו רוצה ללמד אותנו. בסופו של דבר יש הרבה פיקחון בספר, כי הסיפור הוא שלם ואינו חצוי. והפיקחות תמיד נלמדת רק לאורך הדרך ובלבד שלא ברגעים מסויימים.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על זאב הערבה (1977)