כשבאים לקרוא קלאסיקה כמו הטירה ועוד משל קפקא, מין תחושה של מכובדות באה על הקורא. הנה ארוע ספרותי עומד לחלוף מול פניו, עומד הוא להיות עד לעוד ארוע תרבותי שאלפים היו עדים לו לפניו ועתה יהיה הוא עד לו עצמו ועיניו, שואב לתוכו את קרירות הפסגה ובא על סיפוקו.
ק. (קפקא? קצל'ה? קישקע? קומן סנס? לא ברור) הוא מודד קרקעות והוא מגיע לכפר שבראשו טירה, שם יהיה מפקח על הקרקרעות. ק. נשוי, אבל עובדה זו זניחה לסיפו

התפוח שקדם ל- Apple

מה המשותף לניוטון וסזאן, התפוח שימש השראה לשניהם. האחד צפה בתפוח נופל מהעץ, וניסח באמצעותו את חוקי הכבידה, פריצת דרך בפיסיקה של אותה תקופה. סזאן, הביט בתפוח, והתעמק בו בכדי לנסות ולהביע באמצעותו את תשוקותיו, ובכך לנסח מחדש את שפת האמנות, או כפי שהגדיר זאת, " אני עומד להדהים את פריז באמצעות תפוח עץ. "

את סוד המשיכה לתפוחים של סזאן, ניסה להבין, ריינר מריה רילקה, שיצא לסיור

קורה לי הרבה שאני נכנס למשהו כל כך חזק שזה ממלא נתח רציני מהמחשבה שלי, לפני כחצי שנה היו אלו מחזות יוונים, בשבועיים וחצי האחרונים אלו מחזות של שייקספיר.
התעסקות שכזו תמיד מובילה לעולם תוכן שהוא כל כך רחב ומרהיב שכול כיוון שתלך בו תמיד תמצא בו תוכן ייחודי המרחיב את עולמך הפנימי אך במקביל מקבל משמעות אישית בזכות התכנים שנוגעים אלי.
אם זה המפגש מול המחזה "פרומותאוס הכבול" של אייסכילוס שהפעים אותי באו

הסיפור השני שלי של קפקא סה"כ. הראשון היה "המשפט" שנקרא לפני כחודש. עלילה קלאסית של אדם זר המגיע לעיר, ומניפה רחבה של אפשרויות נפתחת בפניו. כמו במשפט גם כאן K הגיבור מנסה לנתב את מסלולו מבין מספר איןסופי של אפשרויות, כשהרבה מהן הן טעויות מרות שאותו יכול להבין רק בדיעבד. קראתי קצת ביקורות על "המשפט" וגם שם נכתב על אופיו המחורבן של הגיבור. בטירה אופיו היה נהיר לי יותר. מדובר בבנאדם מגלומן, שחצן, זעפן

"פה, על קרקע קלסית, אני חש השראה מאושרת,
האתמול והיום דובבים וקוסמים לי יותר.
על פי העצה, אדפדף ביצירות מני קדם
ביד חרוצה, בכל יום תענוג מחודש.
אבל בלילות מעסיק אותי אמור אחרת -
קצת פחות לימודים, אבל אושר כפול ומכופל.
ולמה בעצם זה לא לימודי לעיין בצורה הנחמדת
של שד, להנחות את היד במורד הירך?
רק אז אני חש ומגלה מהו שַׁיִשׁ; חושב ומשווה,
רואה בעין נוגעת, נוגע ביד שרואה.
ילדתי, אם ביו

צלצול הטלפון המתכתי עורר בי חלחלה. "סטימצקי, שלום", ענה קול נשי מן העבר השני של הקו. "שלום", אמרתי, "ברצוני להגיש תלונה". "תלונה? אינני מתעסקת בתלונות, רק בהזמנת ספרים". "ובכן, בזה מדובר, בהזמנת ספרים. ספרים שהוזמנו לפני זמן רב ולא הגיעו. מדובר למעשה בספר ספציפי. אורך האיחור איננו מתקבל על הדעת. ברצוני אפוא להגיש על כך תלונה". "נראה שלא קלעת לדברי. אני, אינני בעלת האישורים והסמכויות לעסוק בתלונות.

כשעומדים לכתוב ביקורת, טובה או רעה, משבחת או בונה, תמיד ישנו החשש אם אכן הבנו את הספר כיאות, כמו שהוא; האם אני בטוח ויודע לחלוטין, מעבר לכל ספק, אודות הדבר שאני מתיימר להבין? בנוגע לספריו של קפקא, אני חש שאינני בקי מספיק – או חכם מספיק – בשביל להעביר ביקורת. מעבר לעובדה שהוא ניצב עם ענקיי הקלאסיקות, אני מרגיש שספריו קשים לתפישה בקריאה אחת – בקטעים מסוימים הדבר נראה כמו גיבוב שטויות; לפעמים נדמה כי

הלוואי שקפקא היה מסיים את הספר הזה...

רגעים שהרגשתי כמו ק- גיבור הספר. לכודה ברצון לסיים ספר שהרעיון שבו מרתק ואילו לעיתים הקריאה בו היתה מייגעת מאד. לא פעם, מצאתי את עצמי צפה ולא מחוברת למה שאני קוראת. למרות זאת, לא הנחתי לו- הייתי חייבת לגלות כיצד יתפתח- לצערי לא נדע לעולם על הסוף שחשב עליו קפקא. ואולי זהו הסוף- לא גמור- האדם לכוד לעד ואין דרך לשחררו גם לא בסיפור עצמו.

רילקה כותב לאשתו מכתבים ממרחק, כאשר ביקר בתערוכה של הצייר פול סזאן בפריס ומשתף דרכה אותנו ברשמי התבוננותו מן הציורים והליכותיו.
את התרומה של החומר התיעודי, מבהיר ש. זנדבק כתמורה לחידוש תפיסה אומנותית שהפואטיקה של רילקה עמדה באמצעה.
ספר דק ומלא השראה. מצאתי את עצמי מתבונן בציוריו של סזאן באינטרנט בשעה שהמשורר משוחח על התמונות. חוויה מדהימה לרכוש תובנה דרך מילים על ציורים.