“"פה, על קרקע קלסית, אני חש השראה מאושרת,
האתמול והיום דובבים וקוסמים לי יותר.
על פי העצה, אדפדף ביצירות מני קדם
ביד חרוצה, בכל יום תענוג מחודש.
אבל בלילות מעסיק אותי אמור אחרת -
קצת פחות לימודים, אבל אושר כפול ומכופל.
ולמה בעצם זה לא לימודי לעיין בצורה הנחמדת
של שד, להנחות את היד במורד הירך?
רק אז אני חש ומגלה מהו שַׁיִשׁ; חושב ומשווה,
רואה בעין נוגעת, נוגע ביד שרואה.
ילדתי, אם ביום היא גוזלת לי רגע או שניים,
הרי בלילות מחזירה לי שעות על שעות.
כי לא כל הזמן מתנשקים; לפעמים יש בינינו
שיחה רצינית. היא נרדמת - אני מהרהר.
הלא בחיקה לא אחת ולא שתיים חיברתי
שירים, והקשתי באצבע קלה על גבה
שורות הקסמטרים. היא ישנה ונושמת,
הבל פיה החם חודר לי עמוק לחזה.
ואמור מוחט את הנר ונזכר איך אי פעם
שרת ממש כך את הטריומוירים שלו."
(אלגיה VI)

בספר הזה מכונסים ארבעה קבצי שירה של גתה, כולם לא פורסמו תחת שמו בימי חייו, חלקם יצאו בעילום שם בזמן אמת, חלקם לא פורסמו אפילו עד כמעט מאה שנים לאחר מותו. לאחר קריאה, קל להבין מדוע.

הקובץ הפותח את הספר הזה הוא "אלגיות רומיות", שגתה כתב בהשפעת שהותו ברומא בשלהי המאה ה18.
כבר מתחילתו הוממתי לחלוטין, ומילותיי לא יעשו צדק למילים היפייפיות של גתה.
בקובץ האלגיות יש שילוב מדהים בין השפעה פוליתאיסטית (ברוב מכריע של האלגיות מוזכרים אלילים רומיים, וגתה ממש מספר סיפור אלילי באלגיה XXI), השפעה של השירה היוונית והרומית הקלאסית (ה"טריומוירים" הם המשוררים הרומים בני המאה הראשונה קטולוס, טיבולוס ופרופרטיוס), חוויותיו האישיות של גתה (כולל שירים סיפוריים למהדרין. למשל על איך אישה רומאית סימנה לו שהיא מעוניינת בו כשהיא ישבה במסבאה עם אמא שלה, באמצעות שפיכת יין ו"כתיבה" בנוזל. זה קולנועי כל כך.), אלגיה די משעשעת (אין לי מושג אם בכוונה או לא, וניחא) על מחלת העגבת, ומעל הכל פשוט כל כך הרבה אושר, חיות, בהירות.. זו יצירה חיה, לוהטת, סקסית, קולנועית כמעט, של אדם עם התלהבות ותשוקה מדבקות להחריד:

"אם יפה העצמה לגבר, וחרות וגבורה יפות לו,
יפה לו כמעט עוד יותר לשמור דבר בלבו.
הו סגולת השתיקה! רבתי בגויים, ממגרת ערים!
אלה יקרה, מנחתי בארחות חיי -
איך איתרע מזלי! המוזה, כמו בלצון,
ואמור - פרחח! - פותחים לי את פי החתום.
גם חרפת מלכים - גם אותה כבר יקשה להסתיר.
עטרה או מצנפת של פריגיה לא יוכלו לכסות
את אזני החמור של מידס; אחד המשרתים מגלה,
והסוד מעורר בו אימה ומעיק על לבו.
לו יכול להטמין אותו בעפר, להקל על עצמו!
אבל העפר לא שומר סודות שכאלה;
קני סוף עולים וצומחים מרשרשים ולוחשים ברוח:
מידס, מידס המלך, אזני החמור לראשו! -
ואני, לי קשה כפליים לשמור את סודי המתוק;
הה, הלב הגואה על גדותיו משתפך משפתי!
לידידה אי אפשר לספר - שהרי היא תגער בי,
גם לא לידיד - זה עלול להיות מסוכן.
ולתנות את אשרי לחורשה ולנקיק מהדהד -
כבר אינני צעיר ואינני בודד כדי כך.
רק לך, הקסמטר, לך, פנטמטר, אגיד
כמה אושר באני ביום ובליל בזכותה.
רדופת גברים למכביר, היא חומקת מפח
שטומנים לה - החוצפן בגלוי, הנוכל בחשאי;
פקחית, חיננית, היא חולפת, בקיאה בדרכים
ההולכות אל אהוב מצפה בזרועות מושטות.
דומי, לונה, היא באה, שלא יראו השכנים,
ורוח, רשרש נא בסבך, שאיש לא ישמע צעדה.
ואתם, שירים אהובים, צמחו והנצו,
וערסל הרוחות המאוהב יערסל אתכם חרש,
וגלו לבני רומא, כאותם קני סוף דברנים,
סוף-סוף את סודו המתוק של זוג מאושר."
(אלגיה XXII)

לאחר הקובץ הזה נמצאים שני שירים שנכתבו במסגרת האלגיות אבל היו נועזים מדי לפרסום בזמן אמת יחד עמן, אפילו בעילום שם. אלו שירי הלל לפריאפוס, אל יווני ורומי שמייצג את.. ובכן, איבר המין הזכרי.
באחד מהשירים האלו, האל מודה לגתה על שהחיה אותו באלגיות שלו, ומברך אותו ב:
"על כן מי ייתן ואותו הכלונס שארכו חצי רגל
יזדקר בין רגליך כצו אהובת לבבך,
ולוואי יעמוד לו כוחו עד שעה שתשלימו
את תריסר התנוחות, פרי רוחה המבריק של פילניס." (לפי ההערות, פילניס הייתה "מומחית אגדית לטכניקה מינית".)
צחקתי בקול כשקראתי את זה, כמו בהרבה רגעים בספר הנפלא הזה.

החלק הבא הוא "אפיגרמות וניציאניות", שהן אוסף של שירים שגתה כתב בעקבות ביקור בונציה.
הביקור בונציה היה הרבה פחות מהנה לגתה מאשר הביקור ברומא, וכך האפיגרמים הונציאניים הם הרבה יותר עוקצניים, סרקסטיים, ביקורתיים, נוטים לרגשות שליליים יותר והשוואה בין העבר המפואר של איטליה לבין הווה דהוי יותר.
אבל זה לא איזה קובץ דיכאוני ופסימי לחלוטין, יש כאן גם הרבה שירים מלאי תשוקה והתלהבות מהיופי של ונציה. זו פשוט יצירה יותר מורכבת רגשית.
יש כאן שירים מלאי הערצה ללוליינית מופיעת רחוב, ומיד אחריהם ביקורת פוליטית על המהפכה הצרפתית, שירים עוקצניים על זונות ונציה, ארס פואטיקה על חוויית כתיבת האפיגרמות, געגועים לאהובתו המחכה לגתה בגרמניה וכהנה וכהנה.. וכל הבלאגן הזה מצליח להשתלב לתמונה אחת, כאילו אתה יושב בשיחה מול גתה והוא גולש איתך מנושא לנושא שעובר בלבו, בטבעיות כזו, והכל עטוף באותה האישיות המיוחדת במינה.

"לא ינום הצליין הנמרץ! הימצא את האיש, איש הקודש?
הישמע ויראה את עושה הניסים הגדולים?
לא, זמנו חלף, רק שרידים מועטים נשתיירו עוד,
גולגלתו נשתמרה וכמה עצמות פזורות.
ואנחנו, עדת צליינים, חובבי איטליה אנחנו,
סוגדים ברוב גיל ודבקות לגל עצמות."
(אפיגרמה 21)

"זמנים מטורפים ידעתי, וגם אני לא נֻקֵּיתִי
משמץ טירוף - הכל על פי רוח הזמן."
(אפיגרמה 54)

"נסיכים מטביעים על נחושת (מכוספת קלות)
את דמותם הדגולה; ההמון מתפתה לכזב.
נביאים מטביעים על איוולת חותם רוחני:
אם אין קנה מידה, ידמה הכזב לזהב"
(אפיגרמה 56)

"הקדושים (נאמר) איחלו כל טוב לחוטא
וכן לחוטאת. ואכן, גם שלומי טוב מאוד."
(אפיגרמה 71)

" 'בחברה הגונה לא נתקלת? ומלא מלא ספרך
לולינים, ארחי פרחי, אם לא גרוע מזה?'
כן, הכרתי חברה הגונה: 'הגונה' על שום מה? על שלא
פרנסה מעולם אף לא שיר, אף לא שמץ של שיר."
(אפיגרמה 75)

"אם דרך צעיר בעלמה רצופה חתחתים,
לו יקרא בספרי; יש בו קסם וגם נחמה.
ואם תצפה נערה יום אחד לאהוב, לו תחזיק
בספרי. כשיגיע, תזרוק אותו בלי שהות."
(אפיגרמה 80)

אני יכול להמשיך ולהביא כאן עוד ועוד אפיגרמות, הכל כל כך שנון ויפה, אבל צריך להשאיר לכם משהו כשתקראו את הספר, אז נמשיך הלאה.

החלק הבא הוא האפיגרמות הונציאניות שלא פורסמו בימי חייו של גתה, אלא המתינו בסבלנות עד 1914(!) ליציאה לאור.
אלו האפיגרמות הכי בוטות ופרובוקטיביות באוסף הזה, קל להבין למה הן לא יצאו בזמן אמת. המון ביקורת על הנצרות, המון מיניות..

" 'הראו את איברי האדון! הראו לי איבר של האל!'
זעקה נערה אומללה, הלומת בולמוס היסטרי,
כשנוכל על בימה בסן מרקו ביום חמישי הקדוש
התחזה כמציג לקהל את שרידי האדון.
ילדה מסכנה, מה ייצא לך מנתח אלוה צלוב?
זעקי לאיבר הבריא של ההוא מלמפסקוס." (פריאפוס)
(אפיגרמה 2 מן העזבון)

"מה פלא שישו הטוב אדוננו הילך עם זונות?
וחוטאים? הלא כך בדיוק זה אצלי."
(אפיגרמה 3 מן העזבון)

"הכהן, המדינאי ומורה המידות רק גונבים דעתך
ואתה, אספסוף, סוגד לו לטריו הזה!
שים לב: כל אמת נכוחה העולה על הדעת
ממוטטת את כל השלושה: את האל, המדינה, המוסר."
(אפיגרמה 6 מן העזבון)

"כל גבורת גיבורים, כל חכמת חכמים - היהירות הנוצרית
מבטלת אותן לעומת נפלאות האדון.
ועם זאת היא מנוה את עצמה ואת משיחה העירום
במיטב מחלצות שהורישו עובדי אלילים.
כך אוסף לו הכומר נרות אצילים, זוהרים,
סביב הפת שקידש לשמש לו כבשר אלוהים."
(אפיגרמה 7 מן העזבון)

"דינה של הסטואה כדין הנצרות: אדם בן חורין
לא ראוי שיהיה נוצרי, אף לא סטואיקן."
(אפיגרמה 10 מן העזבון)

" 'לו מצאתי חן! עשה לי טובה!' אמרת והושטת לי
קערת מטבעות, מחייכת, מודה לי מאוד.
מצאת חן בהחלט, ולו רק היית קצת יותר מבוגרת,
הייתי עושה לך טובות כל הליל עד קריאת השכווי."
(אפיגרמה 22 מן העזבון)

"אל נא באפכן, הנשים, שיפה הילדה בעינינו:
אתן מתענגות בלילות על מה שהזקיפה ביום."
(אפיגרמה 23 מן העזבון)

"אביך מצווה שתפשקי את חמדת ירכיך,
שתגעי באיבר המתוק בחלקת השטיח.
ראשון אהוביך יופתע לגלות שאין זכר
לאותו הניצן: המקצוע גזלו באבו"
(אפיגרמה 25 מן העזבון)

"טבעות מרהיבות לי: מסגרת זהב החובקת
בסגנון ועיצוב מעולים אבני חן חרותות.
יקר מחירה של טבעת שבוצת אבנים כשלהבת,
אין ספק שראית כמוהן יוקדות על שולחן הקלפים.
אבל טבעונת ידעתי - והיא מליגה אחרת -
שהייתה (אללי) קניינו של קרול הישיש.
נעץ בה אצבע קטנה, דווקא הקטנה שבעשר,
והרי הגדולה נועדה לה, האחת עשרה במספר."
(אפיגרמה 31 מן העזבון)

"אל פחד, ילדה חמודה, מנחש שנקרה לך בדרך:
חווה הן ידעה אותו כבר; תשאלי את הכומר."
(אפיגרמה 38 מן העזבון)


החלק האחרון הוא פואמה קצרה בשם "היומן", בה גתה מתאר סיפור עלילה של גבר במסע עסקים, מתגעגע לאישתו, ומפתה נערה בפונדק בדרך הביתה. אבל אבוי, הוא לא מצליח להגיע לזקפה איתה, עד שהוא חושב על אשתו, ועל הזקפה שהייתה לו בטקס נישואיהם בכנסייה.. ואז הוא מחליט לא לשכב עם הנערה, אלא לחכות להגעתו הביתה.
צחקתי בקול לא מעט פעמים בקריאה של הפואמה הזו, וברור לי לחלוטין למה הפואמה תורגמה לאנגלית לראשונה רק ב"פלייבוי" בסוף שנות השישים של המאה הקודמת.

לסיום, אין לי באמת מילה רעה להגיד על הקובץ החצוף, המצחיק, מעורר המחשבה והמיוחד כל כך הזה. רק אמליץ לבוא אליו אחרי היכרות עם יצירות קלאסיות של רומא ויוון, שגתה לוקח מהן הרבה השראה.
גתה, הו גתה, איזה ממזר יפהפה! אני צריך עוד ספרים שלך בחיי.”