סיפורם של קבוצת צעירים המתגוררים בלית, שכונת עוני באדינבורו שבסקוטלנד. הסיפור כנראה מתרחש בשנות ה-80 ואני מניח שהרבה משם לקוח מהחוויות הפרטיות של אירווין וולש, מחבר הספר, שהיה גם הוא מכור להירואין וסמים אחרים. סיפורם של הצעירים הוא מסכת של סמים, נסיונות הגמילה הרבים, נפילות חזרה אל הסם, פאבים ואלכוהול, אלימות, מין ואיידס ובעיקר מרדנות נגד הממסד ונסיונותיהם לשרוד בתנאי עוני, קיפוח וניוון חברתי. כל

בבית חולים באדיס אבבה נולדים תאומים זהים. מריון ושיווה. אמם, אחות - נזירה ממוצא הודי, מתה בלידה, ואביהם, רופא מנתח, ממוצא בריטי, נעלם ברגע שהבין שהאם מתה. התאומים מאומצים ע"י זוג רופאים, ממוצא הודי, ואיתם גדלה גם בתה של מנהלת משק הבית שלהם, אישה אתיופית - אריתראית. לשלושת הילדים מתוכנן עתיד די זהה: ללמוד רפואה, וההורים המאמצים לא חוסכים דבר בחינוך הילדים.
אלא שתוכניות לחוד וגורל לחוד. מנגיסטו, צמ

תבחר חיים, תבחר עבודה, תבחר בקריירה, תבחר משפחה, תבחר מכשירי חשמל, חסכתי מכם את הקללות ושאר ניבולי הפה.
ספר מזוויע; צעירים בני המעמד הנמוך באדינבורו במחצית שנות השמונים מתמכרים לסמים, אלימות ומין ובמשך מספר חודשים אנחנו שומעים את מחשבותיהם, מעשיהם והתמכרותם.
ישנה טענה (שנכתבה על כריכת הספר) שמדובר בספר פולחן והוא הספר הטוב ביותר... קדחת, בא לי להקיא.
הדבר הטוב היחידי שיצא מהספר הוא הסרט שהוסרט

מעט תהפוכות עברו עלי במהלך הקריאה בספר הזה.

נתחיל מזה שכשהגעתי לאמצע הספר הרגשתי שהבנתי. הבנתי מה מנסים להגיד לי, וכיוון שברור היה לי שאני גם יודעת מה יעלה בגורל הגיבורים, יודעת שרק יהיה להם רע יותר, הרי שאין טעם להמשיך ולקרוא. בדומה לגורלן של החלטות רבות שאני מקבלת בשעת לילה מאוחרת, למחרת בבוקר המשכתי כמובן לקרוא בו. והתברר שלא כל כך ידעתי.

סוף הספר היה כבר סיפור אחר. שם הרגשתי שהוא קצת צו

ספר אדיר. כתיבה עוצמתית. מבט נוקב וחודר רקמות של המתח החברתי והבינ-גזעי בחברה האמריקאית. השסע, הפחדים, השנאה והתהום שנמצאים בכל עיר בארה"ב, כמעט בכל קהילה ומדינה שם. לא מספיקים איתני הטבע שמצליפים בעם האמריקאי - והנה, בא הספר גדול-המידות הזה וחושף את השבר האדיר באומה ה"חזקה" בעולם. ערים ענקיות ומאות מיליוני בני-אדם שחיים בפחד מתמיד, בקיום מינימלי או אכזרי, בחוסר משמעות, ברעשים בלתי-פוסקים ובמלחמת

הנה רשימת חלומות הילדות של רנדי פאוש:
*להיות באפס כבידה
*לשחק בליגת הפוטבול העליונה
*לכתוב ערך באנציקלופדיה של וורלד בוק
* להיות קפטן קירק
* לזכות בבובות פרווה ביריד
* להיות דמיונאי של דיסני

את כולם הוא הגשים במידה זו או אחרת עד גיל 47. בגיל 48 הוא נפטר מסרטן הלבלב.

הנה רשימת חלומות הילדות שלי
*להקיף את כדור הארץ כמו יורי גגרין
*לכתוב ספר
*להיות שרלוק הולמס
*להתחתן ולעשות שלושה ילד

תחנת אוטובוס בקצה הרחוב. מהמיושנות, עם המתכת המחוררת, שלט צהוב מכריז מלמעלה על מספר התחנה, ואגד תלתה לאחרונה מודעה מתקלפת, "קו שש עשרה בוטל לתחנה זו". ברחוב אין מכוניות, רק טרטור מרוחק של אגזוז אופנוע.
אישה נשענת אל דופן התחנה ומעיינת בסמארטפון שלה במצח מקומט. ילד, אולי בן חמש, כורע לידה ומסדר אבנים קטנות בריכוז. אני משנה תנוחה ומצליחה לראות את האותיות "יותם", מגושמות ולא פרופורציונליות. הילד מבי

את הספר הזה קראתי לראשונה קצת אחרי שהוא תורגם לעברית - בסביבות 2002. אני זוכר שקראתי ביקורת ספרים שהללה אותו והחלטתי לקנות אותו. אם יש משהו שאני מצטער עליו זו העובדה שלא הייתי הראשון לפרסם עליו ביקורת באתר הזה, בהתחשב בכך שקראתי אותו לפני 15 שנה .העותק שברשותי כיום איננו אותו עותק של אז, הספר ההוא הושאל (טעות גדולה) ומעולם לא חזר. כמובן בשביל הביקורת הזו קראתי את הספר שוב - בהנאה רבה.

עוד לפני

העוצמה הגברית - המתבטאת בכוח, רכוש, הפגנת כל אלה כדי להשיג עוד כוח ורכוש - את העוצמה הזאת חושף וולף בספר הזה באופן הכי בוטה שאפשר. וולף הוא סופר בעל אג'נדה, והוא משעבד את סיפורו - ואת גיבוריו - לאג'נדה שלו. הספר הזה עוסק בעיקר בגברים - הנשים המתלוות לסיפור בעיקר כדי להבליט את הגברים על ידי ניגוד או השלמה. הספר הוא רומן רחב יריעה - כמעט 700 עמודים - המתרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת באטלנטה שבדרו