האם אתם מפחדים למות?
אני לא מפחדת מהמוות עצמו. כלומר, התהליך מפחיד אותי כמובן; כמו כל אדם, גם לי לא מתחשק לסבול ייסורים כאלה ואחרים בדרך לסוף. אבל המוות עצמו לא מדכא או מדאיג אותי, להפך - הוא אפילו מנחם. אני צריכה כמה ימים להתארגנות וסגירת קצוות, למצוא מי שיטפל בחתולים שלי ולהיפרד משלושה-ארבעה מוקירי זכרי, וזהו.
טוב, כל זה היה נכון עד שהתחלתי לקרוא את המחזה של ז'אן פול סארטר, "בדלתיים סגורות".

אוג'ן יונסקו מחזאי וסופר רומני-צרפתי ממוצא יהודי , נחשב אבי "תיאטרון האבסורד" שצבר תאוצה במאה ה-20.
במצבי חוסר וודאות קיצוניים נוטים להתכנס למצב "התקרנפות". להגנה נחרצת, כוחנית על עמדות. בשל חוסר וודאות וביטחון מתחזק הרצון לפגוע בכל מי שיעז לחשוב אחרת... מרבים להשתתף בפעילויות עדריות מלכדות, נותנות ביטחון ה"כולנו.." ו "הנגד.." ה

את אבא אף פעם לא הכרתי ממש. הוא עזב את הבית עוד כשהיתי צעירה מידי. אמא היתה בסדר, אתם יודעים שלום שלום ויש אוכל במקרר. הלימודים בבית ספר היו סבבה אבל את עיקר זמני כנערה השקעתי בקריאת ספרים. באחד הימים התגלגל אלי ספר מוזר שכתב איזה יונסקו אחד. אני זוכרת שזה היה בתקופה שארבע אמהות היו עדיין מוקצות. לא הערצתי אותן. האמת היא שתיעבתי אותן. משהו ביכולת שלהן ללכת נגד הזרם עשה לי רע. רציתי שהן לא יצליחו,

"כן, אבל אדם ההופך לקרנף, הרי זו אנורמליות ואין על כך עוררין."
כן? אתה בטוח? ואם כולם עושים זאת אז זה בסדר? ואם זה בסדר, אז למה כולם עושים זאת? ואולי סוף סוף יסביר לי מישהו מה זה 'זה'? על מה מדובר? ואולי על מי... על אדם? על קרנף?! על מה אתה מדבר? על מה אני מדבר? ולמה בחוץ כולם קרנפים...

טוב, אני מודה, יש משהו מושך בתאטרון האבסורד; תאטרון שאינו מחויב לדבר, לא לשפה, לא לעלילה, לא למציאות, ונדמ

אתם חושבים לפעמם שזה סיוט לראות את עצמכם דרך העיניים של אחרים? מכירים את זה ששומעים מוזיקה לבד ופתאום נכנס מישהו ואז המוזיקה נשמעת קצת אחרת?
תחשבו שהעין האנושית היא כמו מראה, ובעצם אני מביט בעצמי דרך העין של האחר. למה זה סיוט? אם מדובר ב"אחר" אוהב, אז זה פחות סיוט, אבל עצם ההתיחסות שלי לעצמי דרך ה"אחר" נחווית כניתוק מעצמי, אני מגדיר את עצמי או כל דבר לא דרכי. הכל הופך לאובייקט, כולל אני עצמי.
א

מה קורה כאשר שלוש נשמות שונות כל כך נתקעות בחדר אחד ביחד ללא יכולת לצאת, ללא מוצא ממחשבותיהם, ללא יכולת לנהל שיחה אמיתית אחת פשוטה.
הגהינום שסארטר יוצר באותו חדר מפגיש בין שלוש קצוות ופורם אותם לאט לאט לכדי קשר מסורבל, הם אינם נפרמים מתוך עצמם כי אם נקשרים בסבלם של האחרים, כך החוויה מאחדת אותם במישור לא רק של מקום כי אם שותפות שהיא קשר מעבר לכך, שותפות לדבר עבירה בגינה הם נמצאים באותו גיהנום, כל

משפט מפורסם של סארטר היה "חופש זה מה שאתה עושה עם מה שנעשה לך". בגיהנום על פי סארטר, המוצג במחזה קצרצר ומעולה זה, אין חופש, יש אנשים שכלואים על ידי נוכחותו של האחר, "hell is other people" כפי שאמר פעם.
מחזה מורכב, מענג, אקטואלי גם היום והוא יישאר גם כך, ממש כמו הפילוסופיה והמורשת שלו.