האינטרנט שינה את חיינו. הרבה טוב הוא הביא. קל מאד היום ללבוש ארשת חשיבות ולהרצות על, נניח, האבקה על ידי דבורים וחקלאות אורגנית, בלי שיהיה לך מושג ירוק איך נראית חקלאות מאיזשהו סוג. אין כמעט נושא שעיון מהיר בגוגל או וויקיפידיה ידידתנו לא יהפוך אותך למומחה. ואם אתה רוצה דווקא לדעת איך עושים - יוטיוב החביב יהפוך אותך לטכנאי ברגע. ומה אם האינפורמציה שמקבלים אינה נכונה, אתם שואלים? אז יישלף הנימוק האול

לאחרונה קראתי מחקר אשר דן בסוגיית הילודה המוגברת בתקופות מלחמה. בתקופות קשות, כמו המלחמה הנוכחית שממנה אנו סובלים, תקופות שבמהלכן עם מסוים חווה אבידות רבות של אנשיו, חש כתוצאה מכך חרד להמשכיות העם ולגורלו, ומחליט לעשות מעשה. מעשה אהבה... למען הדורות הבאים והמשך קיומו של העם, כמובן.

אמנם אני לא מתכנן בזמן הקרוב להצטרף ל"חזית הלחימה" ולקחת חלק פעיל במאמצי הגברת הילודה (במסגרת מאמצים אלו, החיילים

"סלע ספרים גאה להוציא לאור ספר נוסף של מייקל קוריטה", עם שפע של סלעים, אבנים, קירות אבן, מדפי אבן, לחישות וכוחות מיסטיים של מערה ועוד שלל דברים קריפיים.
במחצית הראשונה של הספר זה מעורר עניין אבל אחר-כך מתחיל לעייף.
הדמויות רוקדות מעין ריקוד מוזר ומחזורי סביב אותו סיפור מסגרת, הבלש שמגיע לעיירה קטנה (עם כל הבעיות הידועות של עיירות קטנות), הוא טיפוס נוירוטי וקופצני שגורר אחריו טרגדיה אישית לא פת

****




מצד אחד, הספר הזה תפס אותי מספיק כדי להתחיל אותו (גם אם בפעם השנייה) ולסיים אותו ביומיים. בימים העקרים האלה, בניגוד לזמנים בהם הייתי שותה ספרים לעשרותיהם, זה הישג לא מבוטל. יש בו מתח מתקבל על הדעת, הוא כתוב לא רע, יש בו תיחכום מסויים, מדי פעם אפילו שורה לירית נחמדה, והדמויות אמינות בחלקן אבל קרירות ומעצבנות כהרגלן במותחנים סקנדינביים. בשורה התחתונה, אני מניח שלעת הזאת, גם אם ספר מתח

בעולם שלנו קשה מאד להסתתר. הבן אדם מופיע בעשרות מאגרי מידע, שרק לחלק קטן מהם הוא מודע. וכשמישהו מחפש אותך ברצינות - סביר שהוא ימצא אותך. וכך המותחן של פאבונה מתאר הרבה מהאמצעים האלקטרוניים החדשניים, המאפשרים למצוא אנשים שהחליטו שהם לא רוצים שימצאו אותם. כמו אנשים גם המעשים שעשו כשהיו צעירים וטפשים, ניתנים לגלוי. מעשים שאם יתפרסמו יחבלו בשאיפות של בעליהם. פאבונה מספר פה סיפור על כתב יד המופיע יום א

לא מזמן התלוננתי באוזני מישהו שאין יותר ספרי מתח מהנים. אני מחבבת את הז'אנר, אבל לאחרונה אלה שפגשתי או שהיו מלאי דם וזוועות לחפות על עלילה עלובה, או שאיתגרו את ההגיון שלי במופרכות סופנית. והבלשים - או. רובם נוצקו באותה תבנית: בודד-מדוכדך-אלכוהוליסט-גרוש, מסתכסך עם הממונים עליו, מביא פיתרון "להכעיס" וממשיך לספר הבא. והנה הגיע "הנביא" שאין בו כלום מהרעות החולות של הז'אנר שמניתי כאן.

בסיפור הזה אי

#
אדם מן השורה, שאינו סופר, חווה לעתים סקרנות רבה לגבי בחירותיו של סופר, מה גורם לו השראה ובאופן כללי איך סופר חי זמן לא קצר עם דמויות פרי רוחו שמתפתחות להן, לעתים על אפו ועל חמתו, ומתנהגות לא תמיד כמו שהוא מצפה. זה מה שעניין אותי בספר הזה, שהוא בעיקרון מותחן. פסיכולוגי, כמובן. הוא כולל רמזים על הסיבה לטרנדים כאלה בספרות הפופולארית העכשווית, וגם הצצה לתפקיד העורך בהוצאה לאור של ספרות מהסוג הזה (ר

בתוך היקום הזה הנקרא "יחסי גבר ואשה" מסומנים כמו במפה טופוגרפית הרים ועמקים, מערות עמוקות וחשוכות, וגם אור שמש וצחוק. כל ספר שקראתי על הנושא - נראה לי שלפחות 80% מהספרים הנכתבים הם על הנושא - איפיין את "המפה הטופוגרפית" הזאת בדרך אחרת. כנראה כי אין אפשרות להכליל, ללמוד מניסיון אחרים, להניח תגובות של זוג אחד לפי סיפור של זוג אחר. הספר הזה מדגים את האמיתה הזאת בצורה בהירה ומפורטת.

ג'ודי וטוד הם ב

קשה לי לכתוב ביקורת על ספר מד"ב ועוד ספר נוער, כיוון שמשני הדברים הללו אני בורחת כמו מאש. אבל בית ספר לנערות בהריון? ועוד בחלל! מי יכול לעמוד בפיתוי?
אלבי נכנסת להריון מקול, מלך הכיתה, שנעלם למשמע החדשה. אלבי מחליטה ללדת את התינוק ולמסרו לאימוץ ועל מנת להימנע ממפגש עם חבריה בבית הספר, היא נרשמת לבית ספר לנערות הרות. הבית ספר הוא ספינת תענוגות לשעבר, ששטה לה בחלל החיצון במסלול לווני מסביב לכדור הא