בובה על חוט דק

ההורים שלי סברו שילדות היא רק מסדרון לקראת הבגרות, ועל כן אין צורך להשקיע בתרבות לילדים. מבחינתם ילד הוא מבוגר קטן. במצב הזה לא בהכרח הייתה לי רק ילדות עשוקה, אלא גם יתרונות. די מהר הבנתי, שאם אין אני לי, מי לי, ופתחתי עצמאות בגיל די מוקדם. לעתים חיפשתי לעצמי את נושאי תרבות שעשויים לעניין אותי, מה שהפך אותי לסקרן המנסה לגלות חוויות חדשות כל פעם מחדש. כך רכשתי לעצמי כרטיס להצגת תי

הספר "גשם הבדידות הכסוף" מאת ג'ון מקדונלד, הינו הספר ה-21 בסדרת הספרים אודות הבלש הפרטי טראוויס מגי: "אני שוכר כספת רק מפני שיש לי כמה פריטים קטנים שלא הייתי רוצה שיטבעו במים או שיישרפו. תמונות של אמי, אבי ואחי, שזה כבר אינם בין החיים. תעודת-לידה. תעודת שחרור מהצבא. כמה קטעי עתונות מצהיבים המעידים על גבורותי בקבוצת הפוטבול שלי, לפני שהרסו לי את הברכיים. אות-חזית אחד. מדליית לב-הארגמן שניתנה לי בשל

Confusion של קינג קרימזון, עדיף באוטו, עדיף לבד, רק בווליום גבוה, מרק שעועית, כמה שיותר סמיך, הפרק האחרון של בנות גילמור עם כמה כפיות סוכר, אפשר קצת פיליפ רות, אבל לא הקנוניה נגד אמריקה, משהו יותר אישי. ככה זה. גם אם לא כולם גורמים לי להרגיש טוב, זה אזור שבו אני יודעת איך להיות. נוח לי.

לפני כמה חודשים, אולי שנה, ניסיתי לקרוא שוב את פורטנוי ולא הצלחתי. לא רק שלא הצלחתי, אפילו מסרתי אותו כדי שלא

בעיני, יש משהו שובה-לב בסיסמאות קליטות, ואם אפשר - הבנויות כחרוזים: לדוגמה, ראש הממשלה נתניהו עם ה"נכֵּה את אויבינו; נבנה את ארצנו" (ואולי בסדר הפוך); אצל פיליפ רות, יהודי פרוגרסיבי "גלותי" מניו-יורק, המוטו שונה, אך המבנה דומה: כך, בספרו של רות "מה מעיק על פורטנוי". כשהוא על ספת הפסיכולוג, מספר פורטנוי את סיפור חייו, שמתרכז סביב המוטו "להביא את האִיד ליִיד ואת האוֹי לגוי". הזרז לאותו טיפול הוא, ל

צבאו של היטלר יוצא מנקודת ההנחה שהוורמכט היה צבאו הפרטי של היטלר ועיקר הספר בנוי כך כדי להוכיח את ההנחה היסודית הזאת.
כדי לעשות זאת ברטוב עוסק בשלושה בסיסים עיקריים שכל אחד מהם מהווה נקודת מוצא לשני וממנו לשלישי.
הראשון. השינוי באופיו הבסיסי של היחידה העיקרית- פלוגת הקרב, אשר עוברת שינוי עמוק ביחסים הקרובים בין אנשיה אשר היו מאז ימי מלחמת העולם הראשונה , בני אותו מקום כך שיחס היניהם התבסס על מוצ

לאחר קריאה מהנה של שלוש ספרים שך אונורה דה בלזק
("סזאר בירוטו", "זוהר ושקיעה של יצאניות צמרת" ו"עור היחמור/הקמיע")
הכרתי את התבנית של הסופר- מתח מיני בין הדמויות. הרצון לממון כספי וההבטחות המלוות בכך
ולבסוף, הבטחות שלא מתגשמות ומוות טראגי של הגיבורים בעלילה.
"הקומדיה האנושית" כוללת מעל ל100 יצירות שכתב בלזק,
18 שעות ביום כתב וכדי לממן את הכתיבה שקע בחובות ושלל בעיות שההצלחה הספרותית לא חיפתה

פיליפ רות אני חושב יש הרבה שלא אוהבים אותו בגלל שיש לו הקטע הזה כמו הילדים האלה שבגיל ארבע אומרים "תחת" ונקרעים מצחוק ומתי שרואים שהגדולים עושים להם מבט כועס מבחוץ אבל צוחקים בלב שלהם הם עפים על עצמם. הוא לא עבר לו הקטע הזה. כל שניה הוא זורק איזה מילה יעני ציצי זיון וכל המילים האלה ומבסוט מעצמו שנראה לי שהוא מדמיין את החברות של אמא שלו עושות צקצוקים אבל ממשיכות לקרוא את זה עד הסוף.

עוד דבר שיש

מצאתי על 'ספסל נתינה' ברחוב.
הבאתי בחשבון כמה שבועות קריאה-הספר העבה ביותר בו נתקלתי כנראה-900 עמודים.
עלי להודות שמהכתוב על הכריכה התרשמתי שמדובר באפוס אמריקאי רחב יריעה הנמשך על 40 שנה אודות פניה האמיתיות של ארצות הברית. האנשים הפשוטים וסיפוריהם שהם נשמת אפה של אומה באשר היא כולל אומת ענק זו בעלת כל כך הרבה רבדים ועם אזכורים לדמויות בולטות כמו ג'יי. אדגר הובר,פרנק סינטרה ושחקני בייסבול נערצים

ההיסטוריה האמיתית של הקריאה מתוארת ופורטת בכתיבה מבריקה שרק אלברטו מנגל יכול לה. מי היה הקורא הראשון ? איך אנחנו קוראים ? דרך העין ? דרך הראש ? דרך הלב ? למה מתכוון הסופר כשהוא כותב ? איך כל אחד מאיתנו מפרש את כתיבת הסופר ? מה גורם לנו לבחור בספרים מסוימים ? ספרים שאנחנו לא קוראים, מגדירים את אופיינו בדיוק כמו ספרים שאנו קוראים. כל כך הרבה אוצרות, מטמונים, הפתעות ופלאים ארכיאולוגיים בנבכי תולדות ה