Confusion של קינג קרימזון, עדיף באוטו, עדיף לבד, רק בווליום גבוה, מרק שעועית, כמה שיותר סמיך, הפרק האחרון של בנות גילמור עם כמה כפיות סוכר, אפשר קצת פיליפ רות, אבל לא הקנוניה נגד אמריקה, משהו יותר אישי. ככה זה. גם אם לא כולם גורמים לי להרגיש טוב, זה אזור שבו אני יודעת איך להיות. נוח לי.

לפני כמה חודשים, אולי שנה, ניסיתי לקרוא שוב את פורטנוי ולא הצלחתי. לא רק שלא הצלחתי, אפילו מסרתי אותו כדי שלא יעלה על דעתי לנסות את זה שוב. יותר מידי אני, כלומר הוא, היה שם ולא היה לי כוח לזה.

והנה בא מיקי שבת, הוא ועשר האצבעות שלו, וזה היה נעים, כלומר, נוח. מה יש בו? צורך מכוון לגרום לכל מי שנמצא סביבו להרגיש פחות בנוח, הכי בוטה, הכי לא פוליטיקלי קורקט ואיכשהו זה גם מאד אנושי ומאד פגיע, וחוסר התנצלות על תחומי עניין מצומצמים שלא נולדו כתוצאה מחוסר יכולת אלא גמרי מבחירה חופשית, ושוביניזם וגזענות ויכולת להביט על עצמו מבחוץ ולהישאר רב הזמן מרוצה ממה שהוא רואה למרות אין סוף הפגמים שהוא יודע שיש שם. וגם הומור, לא חשוב כמה הוא מורבידי.

זה עדיין מיקי שבת של פיליפ רות, כלומר אחד שמזיין או רוצה לזיין או חולם שהוא מזיין או פוחד מהיום שבו לא יוכל לזיין וגם אחד שמתנהל תחת צילה של האמא היהודייה שלו, לא חשוב כמה היא חיה או מתה, ויחד עם אלה הוא מתמודד יפה עם חוסר התכלית שיש בקיום שלו, לא רק בשלו, אגב, גם בשלנו, ובוחר לשתף איתו פעולה, שזו אולי לא הבחירה של רוב האנשים, אבל היא מדגישה את הגודל של כולנו ומעלה שאלות ביחס למוסכמות, לזיוף ולצורך לרצות.

מיקי שבת הוא אמן לשעבר שנשוי בחוסר אכפתיות לאישה שפעם הוא מצא בה עניין, מנהל רומן ארוך שנים עם מאהבת שכאילו אין בה שום דבר מושך, שום קשר לנשים הגרומות שהוא אוהב, אבל היא אוהבת מין לא פחות ממנו ויש בה איזה יצר חיות כובש כך שבאמת אכפת לו ממנה, ויש לו גם הפצע הפתוח שהותירה אישה אחת שיצאה מחייו לפני הרבה מאד שנים. עם המשא הזה הוא חוזר אל המקומות שבהם התחילו החיים שלו, מנמק את הבחירות שעשה על רקע החיים שהשיגו אלה שבחרו אחרת ממנו, מספר לנו את הגירסא היחצנית של הסיפור שלו, כשאנחנו כבר מבינים את המרחק הגדול בינה לבין הכאב.

פיליפ רות מוכיח שוב שכשיש לך סיפור אותנטי לספר, לא חשוב כמה פעמים כבר סיפרת אותו, גם בספר המי יודע כמה יש סיכוי לא רע שזה יצליח לך.

Confusion של קינג קרימזון, עדיף באוטו, עדיף לבד, רק בווליום גבוה, מרק שעועית, כמה שיותר סמיך, הפרק האחרון של בנות גילמור עם כמה כפיות סוכר, אפשר קצת פיליפ רות, אבל לא הקנוניה נגד אמריקה, משהו יותר אישי. ככה זה. גם אם לא כולם גורמים לי להרגיש טוב, זה אזור שבו אני יודעת איך להיות. נוח לי.

לפני כמה חודשים, אולי שנה, ניסיתי לקרוא שוב את פורטנוי ולא הצלחתי. לא רק שלא הצלחתי, אפילו מסרתי אותו כדי שלא יעלה על דעתי לנסות את זה שוב. יותר מידי אני, כלומר הוא, היה שם ולא היה לי כוח לזה.

והנה בא מיקי שבת, הוא ועשר האצבעות שלו, וזה היה נעים, כלומר, נוח. מה יש בו? צורך מכוון לגרום לכל מי שנמצא סביבו להרגיש פחות בנוח, הכי בוטה, הכי לא פוליטיקלי קורקט ואיכשהו זה גם מאד אנושי ומאד פגיע, וחוסר התנצלות על תחומי עניין מצומצמים שלא נולדו כתוצאה מחוסר יכולת אלא גמרי מבחירה חופשית, ושוביניזם וגזענות ויכולת להביט על עצמו מבחוץ ולהישאר רב הזמן מרוצה ממה שהוא רואה למרות אין סוף הפגמים שהוא יודע שיש שם. וגם הומור, לא חשוב כמה הוא מורבידי.

זה עדיין מיקי שבת של פיליפ רות, כלומר אחד שמזיין או רוצה לזיין או חולם שהוא מזיין או פוחד מהיום שבו לא יוכל לזיין וגם אחד שמתנהל תחת צילה של האמא היהודייה שלו, לא חשוב כמה היא חיה או מתה, ויחד עם אלה הוא מתמודד יפה עם חוסר התכלית שיש בקיום שלו, לא רק בשלו, אגב, גם בשלנו, ובוחר לשתף איתו פעולה, שזו אולי לא הבחירה של רוב האנשים, אבל היא מדגישה את הגודל של כולנו ומעלה שאלות ביחס למוסכמות, לזיוף ולצורך לרצות.

מיקי שבת הוא אמן לשעבר שנשוי בחוסר אכפתיות לאישה שפעם הוא מצא בה עניין, מנהל רומן ארוך שנים עם מאהבת שכאילו אין בה שום דבר מושך, שום קשר לנשים הגרומות שהוא אוהב, אבל היא אוהבת מין לא פחות ממנו ויש בה איזה יצר חיות כובש כך שבאמת אכפת לו ממנה, ויש לו גם הפצע הפתוח שהותירה אישה אחת שיצאה מחייו לפני הרבה מאד שנים. עם המשא הזה הוא חוזר אל המקומות שבהם התחילו החיים שלו, מנמק את הבחירות שעשה על רקע החיים שהשיגו אלה שבחרו אחרת ממנו, מספר לנו את הגירסא היחצנית של הסיפור שלו, כשאנחנו כבר מבינים את המרחק הגדול בינה לבין הכאב.

פיליפ רות מוכיח שוב שכשיש לך סיפור אותנטי לספר, לא חשוב כמה פעמים כבר סיפרת אותו, גם בספר המי יודע כמה יש סיכוי לא רע שזה יצליח לך.