כשהייתי צעירה יותר ועדיין לא תחזקתי רשימות של ספרים שאני רוצה לקרוא, הבחירות שלי בספרים היו פעמים רבות לפי קריטריון אחד: אורך הספר. כל מה שהיה פחות מ-400 עמודים, לא היה קביל. הספרים הדקיקים נראו לי תמיד משעממים ולא מספקים. "תחרה" היה ללא ספק עומד בקריטריון הזה – 700 עמודים, שנקראו כמו ספר של 300 עמודים, ועשו לי את סוף השבוע.
מה הוא לא? ספר לבני המין החזק. זה ספר נשי במובהק שרק נשים יוכלו ליהנות מ

אתה לא מי שאתה חושב שאתה.
אתה לא מי שאחרים חושבים שאתה.
אפשר לומר שאתה מי שאתה חושב שאחרים חושבים שאתה.

יסלח לי פיליפ ק. דיק, אבל בביקורת הזאת לא ייכתב כמעט דבר על הספר שלו. אומר רק שהוא ספר טוב, ומעניין, ואף על פי שקניתי אותו בטעות, אני לא מוציאה אותו מהמדף שלי. ספרים שלא מוצאים חן בעיניי גולים אחר כבוד למדפים אחרים בבית.

לפני הרבה זמן אחי הביא הביתה את "התקווה" ו"התהילה" של הרמן ווק.
הם

אני מניחה שהרצון לעוף, לפרוץ גבולות ולקיים את הדברים כך שהשמיים הם הגבול נמצא בכולנו.
הרי אנחנו בני אדם, יש לנו יכולת מופלאה של חשיבה או כפי שאני אומרת: אין אדם טיפש.

פשוט יש את האנשים שמיישמים את אותה יכולת ומתקדמים הלאה ויש כאלה שלא, שנשארים מקובעים בדעתם, בנישה הכביכול נינוחה שלהם.
[ אני כרגע לא מדברת על אנשים הסובלים מפיגור, זה נושא אחר לחלוטין]

ג'ונתן ליווינסגטון הוא שחף, אבל הוא לא

כבר דובר רבות על השפעת הסמים על כתיבתו של פיליפ ק דיק.
לי נראה (למרות שמעולם לא ניסיתי וגם לא ממליץ לצרוך חלילה), שבספר זה, הסמים כאילו כתבו את העלילה מאליה. הדמיון בספר זה הוא על אנושי ומפתיע בכל פיסקה מחדש. הספר כולו בלגן שלם, טירוף (ממש ) ויצירתיות שאיכשהו מוצאים את החיבור וההגיון (האי גיון ) לבסוף.
הספר נכתב בשנות ה 60 על אמצע המאה ה 21 (כמה עשרות שנים מהיום) כשנשיא ארצות הברית הוא בעצם צלם

זהו סיפורו של ג'ונתן ליווינגסטון, שחף שסירב לחיות כשחף רגיל, והתמסר לנפלאות התעופה במקום לעוף רק ע"מ לחפש מזון, כדרכם של שאר השחפים. כתוצאה מכך הוא מנודה מעדתו. הוא ממשיך בדרכו לבדו ולאט לאט הוא מגיע למיומנויות טיסה גבוהות ולשיאים חדשים. בכל פעם שהוא מצליח לעוף גבוה יותר או מהר יותר הוא מגיע לתובנות חדשות. מטרתו היא להיות חופשי, והוא לומד איך לעשות זאת. עם הזמן הוא מלמד שחפים אחרים לעוף, להגיע לשי

ברשותכם, הביקורת לא תעסוק יותר מדי בספר עצמו, אבל למען הפורמליות – הספר הזה בהחלט מוצלח, מלבד בעיה אחת – הוא של פיליפ ק דיק, עובדה זו כשלעצמה אינה בעיה, ואם זה הספר הראשון שאתם קוראים מתוך שלל ספריו זו אפילו לא בעיה כלל. הספר הראשון של דיק שקראתי היה "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", והוא היה חביב בהחלט, אחריו קראתי את "האיש במצודה הרמה" שהיה ירידת מדרגה, וזה השלישי. לאחר "האיש במצודה הרמה

הביקורת מכילה ספוילרים:
את הספר קראתי בהמלצת חברה, למרות שסביר להניח שללא לחץ מצידה לעולם לא הייתי מתקרבת אל הספר הזה. הוא אינו הסגנון שאני קוראת בדרך כלל.
מלכתחילה היה ברור כי הספר הינו אלגוריה, מעבר לתוכן המפורש- המחבר מנסה להעביר מסר, אך כל קורא יפרש את הספר כרצונו, בהתחשב במקום בו הספר פוגש אותו.
ג'ונתן מחפש משמעות נשגבת לחיים, ובשל הפרה של הקוד החברתי-השחפי הוא מוצא עצמו מנודה מהחברה. בשלב

כשמכירים (בקווים כלליים) את הביוגרפיה של פיליפ ק. דיק, מבינים כיצד באים לעולם רעיונות שמתעצבים לספרים כפי שכתב פיליפ ק. דיק. בהרבה מובנים, הספר הזה הוא מבחינת "פיליפ ק. דיק קלאסי" - דומה במאפייניו העיקריים לספרים רבים שכתב במהלך שנות השישים.

הספר גדוש בחזיונות אימה פרנואידים והזויים כאחד. אני משוכנע לחלוטין שהפרנויות, הנוירוזות ומחלות הנפש של הגיבורים - כולם לקוחים מעולמו הפרטי, הקודר והמתוסבך

"החוכמה פלטשר, היא לנסות להתגבר על מיגבלותינו כסידרן, בסבלנות רבה.
ההתנגשות בצוקים באה רק בשלב מאוחר יותר של תוכנית הלימודים..."

ספר קטן ואופטימי, מומלץ בחום לאלו המחפשים את דרכם ומבקשים ללמוד.