ביקורת ספרותית על הצלם מאת פיליפ ק' דיק

---

אתה לא מי שאתה חושב שאתה.
אתה לא מי שאחרים חושבים שאתה.
אפשר לומר שאתה מי שאתה חושב שאחרים חושבים שאתה.

יסלח לי פיליפ ק. דיק, אבל בביקורת הזאת לא ייכתב כמעט דבר על הספר שלו. אומר רק שהוא ספר טוב, ומעניין, ואף על פי שקניתי אותו בטעות, אני לא מוציאה אותו מהמדף שלי. ספרים שלא מוצאים חן בעיניי גולים אחר כבוד למדפים אחרים בבית.

לפני הרבה זמן אחי הביא הביתה את "התקווה" ו"התהילה" של הרמן ווק.
הם היו איומים. זאת לא היתה רק ההשוואה הלא מחמיאה לספרי המופת שלו, "רוחות מלחמה", "מלחמה וזיכרון" ו"המרד על הקיין". זאת היתה התדמית של ישראל בספר הזה. תדמית מאוד, ובכן, אמריקאית. אני לא חושבת שהיה שם ישראלי אחד שהייתי מסוגלת לעכל. כולם היו עשויים פלדה מחושלת, לא נגישים, לא פגיעים.
אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק?
לא.

זמן מה אחר כך קראתי את "אקסודוס" של ליאון יוריס, ושוב, אותה התדמית של אותו הצבר. ווק ויוריס היו יכולים להחליף דמויות ראשיות ואף אחד לא היה מבחין. זנחתי גם אותו.



ואז, לא מזמן, הלכתי לשטיין ספרים, חנות ספרים שטנית בירושלים.
למה שטנית? כי היא בולעת את כל המשכורת שלי. אני מטבעי אדם די חסכן, אבל ספרים הם עקב אכילס שלי. בצומת ספרים אני רק קוראת ולא קונה, אבל כאן הכל יותר בזול, ואפשר למצוא ספרים שאזלו מן השוק, וספרים הרי נשארים לתמיד, אז...
אז 300 שקל. בשביל בת שירות זה בהחלט מרשים.

חזרתי הביתה עם ארנק ריק ותיק מלא ספרים.
כמה מהם חיפשתי מזמן. כמה מהם מצאתי תוך כדי חיפוש אחרים. ואת "הצלם" לקחתי בעקבות המלצה של המוכר, דבר שאני כמעט לא עושה. הפעם זה השתלם.

אני לא אספר לכם איך היה ספר המדע הבדיוני הראשון שקראתי.
אני לא אספר לכם למה הז'אנר הזה בכל זאת לא נועד לי.
אני אצטט לכם ציטוט קצר, ואז, ברשותכם, אלך לפרוק עצבים.

ניקול נאנחה ואמרה, "בסדר." היא נעצה בו מבט זועם, אבל ראש ממשלת ישראל לא השפיל את עיניו: הוא לא פחד מפניה. הוא לא פחד מפני איש: דרכו אל תפקידו הנוכחי היתה ארוכה, ואילולא היה מי שהוא – לא היה מצליח. לא היה זה תפקיד עבור פחדן; ישראל היתה – כפי שהיתה מאז ומתמיד – מדינה קטנה, שהתקיימה בין גושים עוינים אדירים שהיו מסוגלים למחות אותה מעל פני האדמה בכל רגע. שטארק אפילו החזיר לה חיוך קל; או שמא רק נדמה לה? זעמה גבר. היא חשה את עצמה חסרת אונים.
(...)
"האם נכון," שאלה ניקול, "שבני עמך עומדים לשלוח גשושית למאדים?"
"לא גשושית," אמר שטארק. "משלחת. אנחנו עומדים להקים שם את הקיבוץ הראשון שלנו, ובקרוב. המאדים הוא מעין נגב אחד גדול, אפשר לומר. יום אחד עוד יגדלו שם עצי תפוזים."
"עם בר מזל," סיננה ניקול.
"סליחה?" שטארק חפן את אוזנו בידו; הוא לא שמע.
"בני מזל אתם. יש לכם שאיפות. מה שיש לנו, בארה"ב, זה - - " היא הרהרה רגע. "נורמות. תקנים. זה ארצי מאוד. לעזאזל איתך, שטארק – אתה מעצבן אותי. איני יודעת מדוע."
"את צריכה לבקר בישראל," אמר שטארק. "זה יעניין אותך. למשל – "
"למשל אני עלולה להמיר את דתי," אמרה ניקול. "להמיר את שמי לרבקה. הקשב אליי, שטארק: שוחחתי איתך די."

והנה זה שוב: התדמית החזקה מברזל, האידאליסטית, העיקשת, הלא נגישה. לעזאזל איתך, שטארק, אתה מעצבן אותי. החל בשמך הלועזי וכלה בדרך המרגיזה שבה מקלידים אותו (נסו את זה).

התדמית הזאת שהוציאה אותי משיווי משקל מיושנת משהו: 1958 (אקסודוס), 1964 (הצלם), 1993 (התקווה), 1994 (התהילה).
"הצלם" נועד להיות רומן עתידני, אבל עצם השימוש במילה 'קיבוץ' הופך אותו לארכאי משהו. ויישוב הנגב, נו.

אולי היום רואים אותנו אחרת. כמה השתנינו בחמישים שנה?
איך רואים אותנו בארצות הברית ובעולם? "עם בר מזל", עדיין?

מוזר עד כמה זה מטריד אותי. כשאנחנו בוחרים ראש ממשלה, נשיא, שגריר, התדמית שלו מתלכדת עם תדמיתה של ישראל. כשאנחנו נכנעים, כשאנחנו מתנצלים, כשאנחנו מתעקשים, כשאנחנו תוקפים; כל מעשה שלנו בונה תדמית, והיא כל כך רחוקה מכאן, שזה מתסכל.
לא הצלחתי להבהיר את עצמי. אני עצבנית מדי.

לעזאזל, לעזאזל איתך, שטארק.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על הצלם