“# סיפורם של האנשים הפשוטים, שחיו ברוסיה מתקופת המהפכה הבולשביקית ואחריה. אלה שזיכרונותיהם ותמונותיהם הם החומר עליו מספר פיגס. האיכר, הסוחר, האומן, הילד אינם נוכחים בספרי ההיסטוריה בדרך כלל. פיגס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, חוקר היסטוריה רוסית. נראה שהספר הזה הוא תוצאה של "מה שנשאר על ריצפת חדר העריכה". חומרים ועדויות של אנשים פרטיים, שלא נמצא להם מקום במחקרים אחרים, הפכו לספר ענק בן”

“**** ״טבעו של הכיף״. אם מישהו אחר היה כותב את זה, עוד היה לזה סיכוי. סיכוי לחבב את זה, להזדהות עם זה, ליהנות מזה. כיף, אתם יודעים. אבל לא. זה נפל אצל דייוויד פוסטר וואלאס, האיש שכנראה המושג ׳כיף׳ עבורו הוא זר כמו מנת אוכל אקזוטית שהוא אפילו לא אוהב, וכל מה שהוא יודע לעשות, זה לנתח את רשימת המרכיבים, את טכניקת הבישול, ההיסטוריה הקולינרית וההקשרים התרבותיים, לטעום על קצה המזלג ו”

“הוא מגלה שיש חריצים בין הדפים , מעין מרווחים שמאפשרים לו להרחיב את יריעת הקריאה. הוא בוחר בזה שבו הקצרים ביותר ומניח אותו על השידה לצד המיטה, זו שממנה יוצא איש הרעש בלילות לטרוד את מנוחתו. את אוהבת מיתולוגיות וסיפורי עמים, זה ברור. את גילית את דלת הקסמים ,זאת שמתחת לסיפון של הכיור במטבח. את איבדת שם אינסטלטור. רגע אחד ניצב שם במלוא חריצו ואז נחרץ גורלו ונגוז. מאז את נזהרת יותר. אני רוצה להיו”

“כן, בנטו (ברוך) דה שְׂפינוזה לא היה בדיוק דרמה קווין. הדרמה הגדולה בחייו (וגם אותה, כך אומרים, קיבל בשוויון נפש יחסי) היתה כנראה גירושו הפומבי בטקס ה"חרם" מהקהילה היהודית-פורטוגלית של אמסטרדם. את שארית חייו העביר בכמה דירות שכורות ברחבי הולנד, כשהוא מלטש עדשות בחדרו לפרנסתו, כותב ספרי פילוסופיה מהפכניים מאין כמוהם שיפורסמו מחשש לשלומו בעילום שם או רק לאחר מותו, ומרבה להיפגש עם ידידים ומעריצים/ות.”

“# סיפורם של האנשים הפשוטים, שחיו ברוסיה מתקופת המהפכה הבולשביקית ואחריה. אלה שזיכרונותיהם ותמונותיהם הם החומר עליו מספר פיגס. האיכר, הסוחר, האומן, הילד אינם נוכחים בספרי ההיסטוריה בדרך כלל. פיגס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, חוקר היסטוריה רוסית. נראה שהספר הזה הוא תוצאה של "מה שנשאר על ריצפת חדר העריכה". חומרים ועדויות של אנשים פרטיים, שלא נמצא להם מקום במחקרים אחרים, הפכו לספר ענק בן”

“**** ״טבעו של הכיף״. אם מישהו אחר היה כותב את זה, עוד היה לזה סיכוי. סיכוי לחבב את זה, להזדהות עם זה, ליהנות מזה. כיף, אתם יודעים. אבל לא. זה נפל אצל דייוויד פוסטר וואלאס, האיש שכנראה המושג ׳כיף׳ עבורו הוא זר כמו מנת אוכל אקזוטית שהוא אפילו לא אוהב, וכל מה שהוא יודע לעשות, זה לנתח את רשימת המרכיבים, את טכניקת הבישול, ההיסטוריה הקולינרית וההקשרים התרבותיים, לטעום על קצה המזלג ו”

“הוא מגלה שיש חריצים בין הדפים , מעין מרווחים שמאפשרים לו להרחיב את יריעת הקריאה. הוא בוחר בזה שבו הקצרים ביותר ומניח אותו על השידה לצד המיטה, זו שממנה יוצא איש הרעש בלילות לטרוד את מנוחתו. את אוהבת מיתולוגיות וסיפורי עמים, זה ברור. את גילית את דלת הקסמים ,זאת שמתחת לסיפון של הכיור במטבח. את איבדת שם אינסטלטור. רגע אחד ניצב שם במלוא חריצו ואז נחרץ גורלו ונגוז. מאז את נזהרת יותר. אני רוצה להיו”

“כן, בנטו (ברוך) דה שְׂפינוזה לא היה בדיוק דרמה קווין. הדרמה הגדולה בחייו (וגם אותה, כך אומרים, קיבל בשוויון נפש יחסי) היתה כנראה גירושו הפומבי בטקס ה"חרם" מהקהילה היהודית-פורטוגלית של אמסטרדם. את שארית חייו העביר בכמה דירות שכורות ברחבי הולנד, כשהוא מלטש עדשות בחדרו לפרנסתו, כותב ספרי פילוסופיה מהפכניים מאין כמוהם שיפורסמו מחשש לשלומו בעילום שם או רק לאחר מותו, ומרבה להיפגש עם ידידים ומעריצים/ות.”