לספרו זה של גוש הגעתי במקרה, ספר עיון העוסק באחד בן יִג'וּ, כשאמיטב גוש הצעיר נתקל בשמו בלימודיו אוקספורד. גוש, אנתרופולוג וסופר, ניחן בכתיבה טבעית, כזו הזורמת ממנו לכאורה ללא מאמץ.
תחילת הספר והמשכו דווקא עוסקים בד"ר גוש הצעיר, יליד הודו, המתיישב במצרים בחלק הכפרי שלה, ומשם הוא מביא את רשמיו המשעשעים לרוב על תושבי המקום, שאינם שונים מהודו הכפרית ברובה, וזאת בשנות השמונים של המאה העשרים. גוש מתקב

אחת מתוצאות הלוואי של השהייה הארוכה של האמריקאים בוייטנאם בשנים הארוכות של המלחמה (אשר בוייטנאם היא נקראת כמובן "המלחמה האמריקאית"), היא ריבוי ילדי התערובת אשר נולדו לאבות אמריקאים ולאימהות וייטנאמיות. על פי הערכות, נולדו בוייטנאם בין 50 ל-100 אלף ילדים כאלו. לאחר סיום המלחמה נאלצו נשים אשר הרו לאמריקאים וכמובן גם ילדיהם, להתמודד עם אפליה קשה ולעיתים אף נידוי: רבים בחברה ראו בנשים אלו בוגדות בשל ק

ב 1665 פרצה בלונדון מגפת דֶבֶר ו20% מהאוכלוסיה נספתה. המגפה הגיעה גם לאזורי הכפר - יש האומרים דרך סחורות ואנשים שנמלטו מהמגפה בלונדון, והביאו איתם את הפרעושים הנגועים, שרק חיפשו - כמו שפרעושים מחפשים - דם של יונק למצוץ. אם אין חולדות או מכרסמים אחרים - זה מה שהפרעוש מעדיף - הוא יסתפק גם בבני אדם, ויעביר אליהם את החידקים הקטלניים. וכך קרה שהדֶבֶר הגיע לכפר קטן בשם אִים במחוז דרבישייר (אותו מחוז בו

אני אוהב עצי זית וכל מה שקשור בהם, עץ הזית הוא עץ אצילי ומסמל בצורה הכי חזקה את הקשר לאדמה. הזית עץ יפה מאוד ויכול להגיע לגיל של מאות שנים ולפתח גזעים ציוריים, עבים מלאי הוד. כל סוגי הזיתים אהובים עליי, אך במיוחד הזיתים הסורים הקטנים והכי מרים שאפשר למצוא. שמן זית הולך כמעט עם כל דבר ובכל הזדמנות. גם בשמן אני מעדיף את השמנים החריפים, המרים ובעלי טעם חזק כמו הסורי, פישולין וקורטינה. גזע עץ הזית משמ

בימים נוראיים שכאלו, ימים שבהם אנו מתוודאים עד כמה בני אדם יכולים להיות אכזריים, רוצחי תינוקות עם אמותיהם ומבוגרים חסרי ישע, כל כך טוב לקרוא ספר שעוסק באנשים רגישים וטובים כלפי חסרי הישע, במקרה הזה החתולים.

אל הספר הזה הגעתי בזכות אימי, שמפאת סודיות לא אוכל לפרט יותר מזה, רק אומר שלמטופלת שלה יש חתול שהיא קשורה אליו מאוד והתגלה אצלו סרטן. אמי מטפלת באמצעות סיפורים (ביבליותרפיסטית), ובהמלצת הספ

זוועות כפלאות

לעיתים אני תוהה איך סופר בוחר שם לספרו, צמד מילים המעוררות בי סקרנות למשמעותן.

לקחתי את הספר שנת הפלאות לידי, וגילתי להפתעתי שהספר עוסק בשנת הזוועות, במגפת הדבר, שפגעה באירופה, הרגה רבים, והטילה אימה עצומה. התמלאתי סקרנות, ורצון להתחקות אחרי פישרו האמיתי של שם, מה שגרם להגברת הדריכות שלי בפתיחת הספר. את הטריק הזה אני מכיר מהצגות אנסמבל תיאטרון כפר סבא בהדרכת הבמאית הותיקה, יהוד

חתולים הם יצורים מהחלל. הם לא חושבים כמונו, לא מתנהגים כמונו ובכל מקרה שאוהבי החתולים מנסים לתאר את התנהגותם, הם מחמיצים ובגדול. אנשים שאוהבים חתולים, מצד שני, הם מכדור הארץ. אפשר לתאר את התנהגותם במונחים אנושיים רגילים, וקל להציגם בגיחוכם ובחוסר הגיונם.

ג'יימס הריוט שהוא וטרינר וסופר מצליח, אסף בספר הזה סיפורים על חתולים ובעיקר על נתיניהם האנושיים: כמי שמעיד על עצמו שהוא אוהב חתולים מושבע, הו

הסופר ג'יימס הריוט, וטרינר במקצועו, מוכר בעיקר מספריו המקסימים "כל היצורים גדולים כקטנים" ו- "את כולם ברא אלוהים". רק עכשיו הזדמן לי לקרוא את ספרו האחרון, "סיפורי חתולים", שראה אור שנה לפני מותו.

יש משהו נאיבי וכובש בפשטות של הספר המקסים הזה, שכולל עשרה סיפורי חתולים. משהו שידבר אל לבם של אנשים רגישים, גם אם הם אינם נמנים על אוהבי החתולים (מה שאף פעם לא מאוחר), משהו מנחם – כמו בחתולים עצמם, וה

אין בסימניה קורא/ת שמכנה את עצמו "חתול".
" " " " "מיאו".

למה אני יודעת את זה? כי כשצריכים ללמוד למבחנים, אפילו חיפושי שמות מוקרצים בתיבת החיפוש של קוראים בסימניה עדיפים מ -טפו- ללמוד.

בכל אופן, חתולים. אז יש פה הרבה חובבי חתולים (מה שלא מפליא, כי הרי ספרים מושכים אנשים נחמדים ואינטלגנטים, ואנשים נחמדים ואינטלגנטים מושכים צרות (סתם) חתולים.)
(ליתר דיוק, אנ