ב 1665 פרצה בלונדון מגפת דֶבֶר ו20% מהאוכלוסיה נספתה. המגפה הגיעה גם לאזורי הכפר - יש האומרים דרך סחורות ואנשים שנמלטו מהמגפה בלונדון, והביאו איתם את הפרעושים הנגועים, שרק חיפשו - כמו שפרעושים מחפשים - דם של יונק למצוץ. אם אין חולדות או מכרסמים אחרים - זה מה שהפרעוש מעדיף - הוא יסתפק גם בבני אדם, ויעביר אליהם את החידקים הקטלניים. וכך קרה שהדֶבֶר הגיע לכפר קטן בשם אִים במחוז דרבישייר (אותו מחוז בו חי 200 שנה מאוחר יותר אחד מר דארסי...) תושבי הכפר החליטו על הסגר מרצון ואיבדו באותה שנה שני שליש מהתושבים למגפה. הסיפור קרה באמת, אך ברוקס טוותה סיפור מרתק ומילאה את החללים ההיסטוריים באופן נפלא.
אנחנו חיים בעולם בו ברור לנו שלכל בעיה רפואית יש תשובה. אנחנו מתקשים לדמיין מצב בו ההמלצה ההגיונית לאשה שילדה תינוק תהיה לא להתקשר אליו לפני שילך בעצמו - כי הסיכויים שלו להישאר בחיים בשנה הראשונה לחייו נמוכים מסיכוייו למות. שבר שאוחה גרוע ויגרום אי תיפקוד אינו מתקבל על דעתנו. העניים כמובן לא יכלו להרשות לעצמם את הרופאים-הגלבים, שיקיזו מדמם ויצוו על צום, וכמובן לא תרופות יקרות כמו אבקת קרפד מיובש.
ברוקס מתארת את המגפה שפרצה בכפר קטן בו אוכלוסייה קטנה ויציבה במשך דורות. כולם מכירים הכרות אינטימית את כולם, מתפרנסים מחקלאות וכריית עופרת, ולכל אחד יש מושב קבוע בכנסייה, אליה כולם הולכים בימי ראשון. קהילה שתומכת בחבריה, ורובם עושים את מה שהם יודעים שטוב בעיני אלוהים. הם מתמודדים עם המגפה ההורגת אותם, את ילדיהם, את הוריהם ואת שכניהם, לעתים בדרך הרואית של עזרה לזולת, לעתים באדיקות דתית, לעתים הפחד הופך אותם למפלצות. יש בהם המנסים להבין את המחלה, לעזור לחולים ולחפש תרופות, יש כאלה שתגובותיהם הן חמדנות ואכזריות.
הספר פשוט מעולה. התחקיר ההיסטורי נראה יסודי, הכתיבה טובה הסיפור גם קריא וגם אמין. כל זה - עד לאפילוג, שלו בידי הדבר הייתי מקצצת מהספר. כי הוא מנסה לענות על השאלה "ומה קרה אחר כך?" והופך סיפור נפלא לאלף לילה ולילה. מדובר בשלושה עמודים מתוך 246, כך שבאחוזים זה לא כל כך נורא. עשו כמוני, השכיחו אותם מהר (כי אף אחד לא ידלג עליהם, באחריות...) וכך תוכלו להנות מהספר הזה הנאה שלמה, כמו שאני נהניתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
