ביקורת ספרותית על נערים בהירי שיער מאת קיין נגויין
ספר מעולה

---

אחת מתוצאות הלוואי של השהייה הארוכה של האמריקאים בוייטנאם בשנים הארוכות של המלחמה (אשר בוייטנאם היא נקראת כמובן "המלחמה האמריקאית"), היא ריבוי ילדי התערובת אשר נולדו לאבות אמריקאים ולאימהות וייטנאמיות. על פי הערכות, נולדו בוייטנאם בין 50 ל-100 אלף ילדים כאלו. לאחר סיום המלחמה נאלצו נשים אשר הרו לאמריקאים וכמובן גם ילדיהם, להתמודד עם אפליה קשה ולעיתים אף נידוי: רבים בחברה ראו בנשים אלו בוגדות בשל קשריהן עם המשטר הקודם וחמור מכך: עם האויב. לדעתי הפעם הראשונה שהנושא הזה קיבל ביטוי בתרבות, הייתה במחזה מיס סייגון.

כמובן שילדים רבים ננטשו על ידי האבות האמריקאים שהשאירו את ילדיהם אצל אימותיהם במדינה מוכת העוני והמלחמה, ממש כמו במחזמר פרי עטם של קלוד-מישל שנברג ואלן בובליל.

הסופר קיין נגויין חי היום בארה"ב ומתפרנס מרפואת שיניים. אך הוא אחד מאותם ילדי תערובת ששילמו את המחיר לאחר ניצחון הצפון על הדרום. ספר הזיכרונות שלו מתחיל בתיאור ילדותו כבן לאם בעלת אמצעים בבית מפואר בעיר נה טראנג. אלא שביום 30 באפריל 1975 הדרום נכנע ואז הכל מתהפך. המשפחה מאבדת את עושרה, הופכת קורבן לרדיפות, סטיגמות, אפליה ונידוי.

נגויין מתאר את השלכות המלחמה על יחידים, על משפחות ועל אנשי הדרום בכלל שנאלצו באותה עת להתמודד עם הסדר החדש במדינה.

במשך שנים התכחשה ארה"ב לאחריותה כלפי ילדים אלו. רק באמצע שנות השמונים, 10 שנים לאחר ניצחון הצפון, החל השינוי שאפשר לילדים אלו להיקלט בארה"ב.

זהו סיפור מאוד אישי על התמודדות הסופר ואחיו, על אימו, על יחסי הורים וילדים, על משפחה בכלל וגם לא מעט על אטימות ורוע לב. הסיפור כתוב נפלא, התרגום מצוין (פרט לשם הספר) וקשה להישאר אדיש לנוכח הדברים. זהו אחד הספרים היותר טובים ומטלטלים שקראתי לאחרונה.

הספר נקרא במקור The Unwanted, שם מספיק טוב שלא ברור לי מדוע תורגם אחרת.

לסיום משהו אישי: חזרתי מוייטנאם בתחילת דצמבר. אנחנו כמעט 50 שנה לאחר סיום המלחמה והדור הצעיר במדינה נולד כמובן לאחר סיומה. האנוי וסייגון נראות ערים מערביות לכל דבר וענין ולמרות מרחק השנים, נראה לי כי סיפור המלחמה עדין עומד באוויר.

5 כוכבים וחבל שאין אפשרות ליותר.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על נערים בהירי שיער