“לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. ה”

“"ריצ'ר היה נהג סביר, אבל לא יותר מזה. מבחינה פיזית הגוף שלו עבד בשתי דרכים: במהירות קיצונית או באיטיות קיצונית. רוב הזמן הוא התנהל באדישות טיפוסית לאיש גדול ממדים, נראה שקט ועצל, ולפעמים ממש מעולף. אבל בעת הצורך הוא היה מסוגל להתפרץ בפעילות קדחתנית למשך כל הזמן הדרוש, כתם מטושטש של ידיים ורגליים, ואז לחזור לתרדמת חורף. לא היה לו מצב ביניים, ומצב ביניים הכרחי לנהג טוב. עליו להיות מוכן לתגובה מיידית”

“מכל ספר טוב אפשר ללמוד לקח שימושי לחיים, ו"כסף קטלני", הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר מאת לי צ'יילד (שם העט של הסופר ג'ים גרנט), אינו יוצא מכלל זה. לקח אחד כזה ניתן לכנות בשם "בשבחי הנגחה" (בקמץ מתחת לנון ושווא שנח לו מתחת לגימל), והוא לקוח מקטע אופייני בספר, בו ג'ק ריצ'ר שולח מניאק תוקפני למחלקת פלסטיקה. וזה הולך כך: "אני אספור עד שלוש, בסדר, אז כדאי שתבחר [אם לסגת או לא] ממש מהר, ברור?" הוא בהה”

“ג'ק ריצ'ר נולד. בגיל 36. מזל טוב. זהו ספרו הראשון. של לי צ'יילד, הכוונה. של שניהם, בעצם. ג'ק הוא איש הכוחות המיוחדים. לשעבר. איש צבא שיצא לפנסיה. מוקדמת. הוא רגיש, אבל לא רגשן. עשוי ללא חת. מכריע את אויביו בכוראוגרפיה מלחמתית. סיבוב פה. נגיחה שם. והם מוטלים גופות-גופות. פרוקי צוואר. שבורי גולגולת. סובלים מדום לב בגיל צעיר למדי. ככה, בסטאקאטו, במשפטים מינימליים, בסגנון תמציתי ונזירי זה (הטקסט הוא”

“לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. ה”

“"ריצ'ר היה נהג סביר, אבל לא יותר מזה. מבחינה פיזית הגוף שלו עבד בשתי דרכים: במהירות קיצונית או באיטיות קיצונית. רוב הזמן הוא התנהל באדישות טיפוסית לאיש גדול ממדים, נראה שקט ועצל, ולפעמים ממש מעולף. אבל בעת הצורך הוא היה מסוגל להתפרץ בפעילות קדחתנית למשך כל הזמן הדרוש, כתם מטושטש של ידיים ורגליים, ואז לחזור לתרדמת חורף. לא היה לו מצב ביניים, ומצב ביניים הכרחי לנהג טוב. עליו להיות מוכן לתגובה מיידית”

“מכל ספר טוב אפשר ללמוד לקח שימושי לחיים, ו"כסף קטלני", הספר הראשון בסדרת ג'ק ריצ'ר מאת לי צ'יילד (שם העט של הסופר ג'ים גרנט), אינו יוצא מכלל זה. לקח אחד כזה ניתן לכנות בשם "בשבחי הנגחה" (בקמץ מתחת לנון ושווא שנח לו מתחת לגימל), והוא לקוח מקטע אופייני בספר, בו ג'ק ריצ'ר שולח מניאק תוקפני למחלקת פלסטיקה. וזה הולך כך: "אני אספור עד שלוש, בסדר, אז כדאי שתבחר [אם לסגת או לא] ממש מהר, ברור?" הוא בהה”

“ג'ק ריצ'ר נולד. בגיל 36. מזל טוב. זהו ספרו הראשון. של לי צ'יילד, הכוונה. של שניהם, בעצם. ג'ק הוא איש הכוחות המיוחדים. לשעבר. איש צבא שיצא לפנסיה. מוקדמת. הוא רגיש, אבל לא רגשן. עשוי ללא חת. מכריע את אויביו בכוראוגרפיה מלחמתית. סיבוב פה. נגיחה שם. והם מוטלים גופות-גופות. פרוקי צוואר. שבורי גולגולת. סובלים מדום לב בגיל צעיר למדי. ככה, בסטאקאטו, במשפטים מינימליים, בסגנון תמציתי ונזירי זה (הטקסט הוא”