לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא.
אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה.
לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.

מעל לכל ספק כשאני קוראת עלילה מרגשת כמו זו אני מנסה להבין מה הסופר רצה לומר לי מעבר למילים. כמו מנסה להבקיע שער דמיוני או אמירה שאקח כצידה לדרך ובדרך זו לא אפרד לגמרי מהקרבה האינטימית שפיתחתי בזמן הקריאה ונוצרה באופן טבעי. כמו משהה את רגע הפרידה מהדמויות רק עוד קצת. לא הופתעתי מהאמירה הכל כך חזקה שניבטה אלי מהמשפטים עמוסי הפאתוס והמלודרמטיות של צוויג במשך העלילה והיא: שאדם, אם הוא לא משיר מבט ש

אי אפשר שלא לאהוב את גיבור הספר, פראנץ ביברקופף. אסיר משוחרר, רוצח מורשע, שהרג את אהובתו כשזו ביקשה לעזוב אותו, סרסור, עבריין קטן, וכן הלאה. ובכל זאת, מדובר באידיוט טוב לב, תמים להכעיס, תינוק מגודל שנוטה לשתות יותר מדי, לא יודע מתי לסתום את הפה ומכניס את עצמו בטיפשות מפליאה לאינספור צרות איומות.
העניין עם ביברקופף שאחרי שהוא משתחרר מהכלא הוא מחליט להיות אדם הגון. ואז כמו איוב מודרני, העולם מתנפל

יכולתי לפתוח בשלל קלישאות על האפקט שמותיר הספר על הקורא: מרטיט לב, קורע לב, שובר לב, על איש טוב לב, טהור לב ורחב לב, שנלכד שלא באשמתו ברשת של קורי עכביש רגשיים.

אבל אני לא אוהבת קלישאות, ולכן לא אשתמש בכל הביטויים שלעיל, במיוחד מפני שצווייג מכיר את הנפש לא פחות מאשר את הלב.

ומעשה שהיה כך היה. קצין בחיל הפרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי, ערב מלחמת העולם הראשונה, טוני שמו, מוזמן אל טירתו של אציל

125 שקלים לספר שאין לו כריכה כפולה מקופלת, אף לא כריכה קשה, כשכל ספר אחר עולה בסביבות 98 ₪, רק כי זה בהוצאת שוקן, נו. היומרה צריכה להצדיק עצמה.
מהו ספר זה? לכאורה הביוגרפיה של תומס מאן ולמעשה ביוגרפיה בדיונית עמוסת דיאלוגים, עניין לא ממש מקובל בביוגרפיות, גם לא שאין תמונה לרפואה, לא מאן ולא משפחתו מצולמים ומופיעים. ולשם מה התכנס עם עצמו קולם טויבין לכתוב בדיה זו? כי הומוסקסואל מוצהר שכמותו היה חי

מה קורה כאשר אנו נותנים לרחמים לנהל אותנו? בשאלה זו עוסק ספרו היפה של סטפן צווייג. קצין זוטר צעיר המוצב בעיירה מרוחקת באוסטרו-הונגריה שעל סף מלחמת העולם הראשונה, מטפח מתוך חמלה קשר עם בת אצילים נכת-רגליים. הוא הופך בעבורה אט אט לאוויר לנשימה, ומפה מתחילה ההתדרדרות.
החברה שצווייג מתאר היא חברה מעמדית באופן קיצוני: לאדם כשלעצמו אין כלל ערך, ואם אין לו הון או תואר, הוא אינו יכול לצפות ליחס של כבוד

כשהגעתי לראשונה לבדי לספריה העירונית כנער צעיר מאוד, אי שם בשנות התשעים, זה נזרע במוחי.
ליד הדלפק עמדה בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה ושאלה את הספרנית האם יש להם את הספר "הבושם". ככל דבר ששומעים ועושים לראשונה בסביבה חדשה, זה הותיר בי חותם. וכמו שאני מכיר את הזיכרון שלי, שאירועים פעוטי חשיבות ואמירות סתמיות של אנשים אקראיים נטמעים בו לנצח (או עד תחילת הדמנציה), תמיד ידעתי שיום אחד אגיע ל

קרבה גדולה לאמא שלי היא תחושה שלעיתים רחוקות הרגשתי.
בנות רבות מגדירות את אמותיהן כחברותיהן הקרובות ביותר. אני תמיד אמרתי שאילולא היתה אמי, סביר כי לא הייתי בוחרת בה כחברה. הרבה מתארות את אימן כאשת סודן. אני בעיקר הייתי עסוקה בלשמור סודות מפניה.
כשחיפשתי חיבוק, אוזן קשבת או נחמה, לא פניתי לאמא. היתה חסרה לי הוודאות הזו, שאני יכולה לספר לה הכל והיא, בתמורה, תקשיב ותכיל, תייעץ מבלי לשפוט.

'הס

על מה הסיפור?

קצין צעיר בחיל הפרשים האוסטרי בשם אנטון (טוני) הופמילר מוזמן לארוחה ומשתה בביתו של קקשפאלבה, איש עשיר מאוד. שם הוא פוגש את אידית ביתו היחידה של המארח. כקצין וג'נטלמן הוא מחליט להזמין אותה לרקוד. הבחורה מגיבה בפרץ של דמעות להזמנתו. טוני לא מבין מה קרה, עד שמתברר לו שהבחורה נכה. רגשות האשם מציפים אותו, מכאן מתחיל סיפור שלם של רצון לתקן את העוול שגרם לבחורה.

התיקון מתחיל במשלוח זר