אי אפשר שלא לאהוב את גיבור הספר, פראנץ ביברקופף. אסיר משוחרר, רוצח מורשע, שהרג את אהובתו כשזו ביקשה לעזוב אותו, סרסור, עבריין קטן, וכן הלאה. ובכל זאת, מדובר באידיוט טוב לב, תמים להכעיס, תינוק מגודל שנוטה לשתות יותר מדי, לא יודע מתי לסתום את הפה ומכניס את עצמו בטיפשות מפליאה לאינספור צרות איומות.
העניין עם ביברקופף שאחרי שהוא משתחרר מהכלא הוא מחליט להיות אדם הגון. ואז כמו איוב מודרני, העולם מתנפל עליו וחובט בו שוב ושוב, מפיל אותו לקרשים, ואז מכה בו שוב.
ברלין 1928. רק חמש שנים לפני שהגרזן יורד, העיר שסועה בין ימין קיצוני ואלים לשמאל קיצוני ואלים, שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. כשקראתי את הנאום באסיפה של האנרכיסטים, הייתי משוכנע בהתחלה שמדובר במפלגה הנאצית. פנטיות אנטי דמוקרטית, אנטי ממסדית מפעפעת בכל פינה. ההמון צועד כמו עיוור אחרי הססמאות הנבובות של המחנות השונים, אפס סובלנות לדעות שונות. פראנץ מתעסק קצת בפוליטיקה, אבל לא ממש מבין במה מדובר.
אלפרד דבלין מתאר את ברלין באופן כזה שאתה פשוט נמצא שם. כמו מעין מצלמה תזזיתית שעוברת מאדם לאדם ברחוב, מבית לבית, ומראה לא רק את האנשים, אלא גם על מה הם חושבים, ולפעמים המצלמה נעצרת על מישהו ואנו מתוודעים לסיפור חייו, לשאיפות שלו וממשיכים הלאה. חיים את התקופה דרך כותרות העיתונים, דרך השיחות הבטלות של יושבי בתי הקפה, ובעיקר דרך עולמם של העבריינים הקטנים והעלובים שנפרש לעינינו דרך סיפורו של פראנץ.
אני מתקשה לחשוב על ספר קשה יותר לתרגום, ולכן אי אפשר שלא להעריץ את ניצה בן-ארי על תרגום שמצליח לשמור על העושר הרוחני העצום של הספר הזה.
נהניתי מאד לקרוא. ספר שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מיצירה גדולה, ועוד.

אי אפשר שלא לאהוב את גיבור הספר, פראנץ ביברקופף. אסיר משוחרר, רוצח מורשע, שהרג את אהובתו כשזו ביקשה לעזוב אותו, סרסור, עבריין קטן, וכן הלאה. ובכל זאת, מדובר באידיוט טוב לב, תמים להכעיס, תינוק מגודל שנוטה לשתות יותר מדי, לא יודע מתי לסתום את הפה ומכניס את עצמו בטיפשות מפליאה לאינספור צרות איומות.
העניין עם ביברקופף שאחרי שהוא משתחרר מהכלא הוא מחליט להיות אדם הגון. ואז כמו איוב מודרני, העולם מתנפל עליו וחובט בו שוב ושוב, מפיל אותו לקרשים, ואז מכה בו שוב.
ברלין 1928. רק חמש שנים לפני שהגרזן יורד, העיר שסועה בין ימין קיצוני ואלים לשמאל קיצוני ואלים, שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. כשקראתי את הנאום באסיפה של האנרכיסטים, הייתי משוכנע בהתחלה שמדובר במפלגה הנאצית. פנטיות אנטי דמוקרטית, אנטי ממסדית מפעפעת בכל פינה. ההמון צועד כמו עיוור אחרי הססמאות הנבובות של המחנות השונים, אפס סובלנות לדעות שונות. פראנץ מתעסק קצת בפוליטיקה, אבל לא ממש מבין במה מדובר.
אלפרד דבלין מתאר את ברלין באופן כזה שאתה פשוט נמצא שם. כמו מעין מצלמה תזזיתית שעוברת מאדם לאדם ברחוב, מבית לבית, ומראה לא רק את האנשים, אלא גם על מה הם חושבים, ולפעמים המצלמה נעצרת על מישהו ואנו מתוודעים לסיפור חייו, לשאיפות שלו וממשיכים הלאה. חיים את התקופה דרך כותרות העיתונים, דרך השיחות הבטלות של יושבי בתי הקפה, ובעיקר דרך עולמם של העבריינים הקטנים והעלובים שנפרש לעינינו דרך סיפורו של פראנץ.
אני מתקשה לחשוב על ספר קשה יותר לתרגום, ולכן אי אפשר שלא להעריץ את ניצה בן-ארי על תרגום שמצליח לשמור על העושר הרוחני העצום של הספר הזה.
נהניתי מאד לקרוא. ספר שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מיצירה גדולה, ועוד.