ביקורת ספרותית על אינאיס - בתרגום שלמה דיקמן מאת ורגיליוס / וירגיליוס

---

תראו גבירותיי, רבותיי. אני אמביוולנטי. קודם כל, ה' יודע איך שאלתי לתרגום של דיקמן ובסוף הביאו לי את התרגום של יהושע פרידמן. ככה שאני נותן את המחשבות עם תרגום יותר עתיק. העברית הארכאית הקשתה עליי מ א ו ד, במובן שלבסוף עלעלתי בעלילה של הפואמה כדי להבין מה אני קורא. זה בהחלט עזר. כנראה שארצה לחזור לוירגיליוס עם התרגום של דיקמן מאחר והתרגום שלו ל"מטמורפוזות" יחסית נהיר על אף הארכאיות. אבל עד כאן התרגום. בכל זאת, פרידמן עשה עבודה יפה בפואטיות ועדיין, לפואמות של רומא מגיע גם כבוד בדמות תרגומים נהירים יותר לימינו אנו לדעתי, כמו שהומרוס קיבל עם אהרון שבתאי.

ובכן, למי שיודע פה ושם או לא מכיר, הנה לפנינו: האפוס הלאומי של רומא. וירגיליוס, שלאט לאט בסוף הסתקרנתי ממנו בגלל סקרנות גוברת מפואמות אפיות וכן בשל היותו המשפיע העיקרי על שניים מהמשוררים שגדלו על ברכיו ויצרו שתיים מיצירות הספרות האהובות עליי ביותר: דנטה עם הקומדיה ומילטון עם גן עדן אבוד. וירגיליוס הוא האב, כנראה אפילו יותר מהומרוס, למרות שאולי זה כמעט פלגיאט כלפיו כשהחצי הראשון של הפואמה הוא אודיסאה והשני איליאדה. יש פה את המיתוס שהיה מוכר עוד לפני שוירגיליוס ניגש לכתוב תחת פטרונותו של אוגוסטוס קיסר, אבל גם פה וירגיליוס לא מתחמק מהומרוס ומילולית בונה את הסיפור כמעין "ספין אוף" נקרא לזה.

לו הייתה נכתבת היום, האיניאדה הייתה תסריט לאפוס הוליוודי עטור תקציב. אבל זה רק מראה שהרומאים היו בקטע הזה לפני. הנה אינאס הגיבור. בנה של ונוס. הוא סוחב את חובתו למצוא בית לעמו הטרויאני שביתו נלקח באכזריות מידי היוונים. פה האמביוולנטיות מבחינתי. אינאס הוא לא גיבור מתוחכם כמו אודיסאוס או אגדת לחימה כמו אכילס. למען האמת, הוא הכי דתי מבין כולם. בעוד אודיסאוס משתמש בשכל שלו כדי לצאת בעורמה מכל הברוך שנופל עליו, איניאס מתפלל לאלים, מגיש מנחה, עושה הקרבות ויוצא שאימוש עוזרת הרבה באותה מידה כמו שאתנה/מינרווה פעלה למען אודיסאוס.

אבללל. וזה אבל חשוב, יש בו תכונות שעולות בעיניי על הגיבורים. הוא איש משפחה, הוא סוחב את אביו הזקן על אף הכל כדי להציל אותו יחד עם שאר משפחתו מיד היוונים בזמן שטרויה עולה באש. הוא מנסה להימנע ממלחמות וליישב עניינים אחרת. הוא מנסה להתפייס עם הרה/יונו שאין לו אפילו יד בדבר לסיבה שהיא שונאת אותו ומחבלת במסעו. זה רק בגלל היותו טרויאני. וירגיליוס כתב פואמה שאוגוסטוס ביקש שיכתוב עבורו שתציג את רומא כאימפריה הבלתי מנוצחת ושליטה הבלתי מעורער. וככה אינאס מסמל את המודל לאוגוסטוס. בגלל זה הקיסר היה כל כך להוט להוציא את הפואמה מאחר והמשורר הקריא לו מספר של חלקים מהספר, הוא כבר חשב שזהו הוא מונצח דרך האמנות. אחרי הכל, בפואמה מנובא לאיניאס שממנו יצאו מייסדי רומא והיא תראה עתיד זוהר בעיקר עם קיסרה האייקוני. ככה וירגיליוס משלב בין עבר היסטורי, מיתולוגיה וההווה של זמנו.

אבל אוגוסטוס נפל שוטה. וירגיליוס מת לפני שהשלים את הפואמה ועוד לפני קפקא, ביקש לשרוף את הכתב. אוגוסטוס ששמע את החלקים המהללים, התעלם מהבקשה ופירסם. וזה מה שמעסיק את כולם כיום. האם וירגיליוס נתן במה לשבח את אוגסטוס דרך הפואמה או שהוא הכניס ביקורת קשה כלפיו במסווה? אחרי הכל, איניאס לא תמיד מתנהג כמצופה למנהיג או כאדם. ידוע ספר 4 המפורסם עם דידו ובו הוא מנסה בשקט לברוח ממנה למרות אהבתו אליה (כנראה) על מנת להגשים את הנבואה. כאמור, הוא לא מתמודד מולה ונאלץ בסוף לשבור את לבה ולפגוע בה. וכן, בספר האחרון שגורם עד היום לוויכוח לגבי טיבו (אני חושב שהוא די מהמם בפתאומיות שלו כמו אקורד דיסוננטי אכזרי שמסיים יצירה של סטרווינסקי בבום). האם איניאס מתנהג כראוי או שהברוטאליות ממנו והלאה?


כנראה שלעולם לא נדע, מה וירגיליוס באמת חשב על הקיסר. בין היתר, למרות שליחותה של הפואמה והעובדה שלפעמים נראית כ"פרופגנדה", סך הכל אני יכול להבין את מעמדה הרם. פשוט אני לא תמיד מצאתי עצמי מתחבר לאפוס מלחמתי. זה הזכיר לי את הפרספקטיבה שלי כטינאייג'ר, כשאהבתי את היצירות של בקט בהן לא קורה כלום או את השטויות שעוברות על הדמויות של בורוז והאנטר ס. תומפסון שהיום בגיל 22 נראה שמיים וארץ לעומת הדברים שאני קורא כיום (יט אהבה גדולה לגדולי המאה ה20). איך אפוס שנראה כמו סיפור גבורה פשוט שהוא ממש הבסיס להרבה סיפורי גבורה בסך הכל עדיין התחבב עליי?

יש פה גם פילוסופיה פשוטה על היעדר הרצון החופשי עם התערבות האלים. האלים כמו ב"מטמפורפוזות", מתנהגים כמו ילדים קטנים. ונוס אוהבת את בנה ותעשה הכול כדי להגן עליו, גם אם זה אומר לבקש מקופידון לירות חץ בדידו שיגרום לה להתאהב מעל הראש באינאס כדי להגן על האחרון ובכל זאת, להביא אותה למעשה לא הגיוני בעקבות לב שבור. יונו ימות העולם, היא לא מוכנה שאינאס יגיע לרומא. מילולית ימות העולם. כמה חרחורים ומדון היא גורמת רק בגלל שפריס לא בחר בה להיות מלכת היופי. ויש פה הרבהה תיאורים זוועתיים של לוחמים שמתים למען שירות המטרה. אני לא חושב שוירגיליוס אהב מלחמה וכתב בשבחה למרות שהחצי שהשני כולו תיאורי מלחמה. רוב הדמויות מתוארות במותן הפיזי עם פירוטים ספציפיים על פגיעה פיזית מחרידה וירידתם לעולם המתים. דבר שכנראה וירגיליוס ראה באופן רגיש. ואני מזדהה, אפילו דמויות שוליות חפות מפשע שמתות במהלך סרט שוברות את ליבי.

וזה לא רק הטרויאנים. גם לוחמי הצד השני מתוארים במותם הזוועתי. מלחמה עושה כל כך הרבה רע. וככה נותר לשאול האם הוא מצדד באוגוסטוס? עם כל המלחמות שהוביל? יש פה התנדנדות ממקום למקום. אוגוסטוס באמת הביא את רומא להישגים כלכליים ודאג לתשתיות ומזון באיכות הגבוהה גם למעמד הנמוך, אבל הוא הכפיף את החוק אליו ויצר דיקטטורה כמו מאמצו יוליוס בעוד שהוא מגלה רומאים רבים על שטויות. וכך גם איניאס כאמור. אבל זה באמת אפוס מרשים, כבר לקראת הסוף אני כבר הייתי hooked כמאמר בלעז. אבל לא הייתי שם את זה בין הפייבוריטים. זה מדהים לראות כמה ראו בספר הזה בעל כוחות מאגיים, כשרבים מהדמויות ההיסטוריות הלכו לנביאים שעלעלו בספר ברנדומליות ואכן התגשם כפי שקרה באותו עמוד רנדומלי שקרה בספר.

ת. ס. אליוט קרא לזה הספר הכי טוב. דנטה קרא לוירגיליוס "המשורר" ומילטון בסך הכל הוסיף שני ספרים לגן עדן אבוד בשביל להידמות לאיניאדה. אבל בעיניי, זה פשוט אפוס יפה וכתוב מצוין עם סוף אגרסיבי שמוכיח את השפעתו האוניברסלית בצדק.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על אינאיס - בתרגום שלמה דיקמן