ביקורת ספרותית על אינאיס - בתרגום שלמה דיקמן מאת ורגיליוס / וירגיליוס
ספר מעולה

---

האינֵאיס של וירגיליוס היא אולי המפגש המושלם – וגם הבעייתי ביותר – בין שירה מיתולוגית עתיקה לבין פוליטיקה רומית בת זמנו. יצירה זו, שנכתבה במאה הראשונה לפנה"ס, נתפסת בדרך כלל כהמשך ישיר להומרוס: "אודיסאה" עם יסוד נוודי ו"אליאדה" עם יסוד מלחמתי. אולם, מתחת לפני השטח, היא פועלת אחרת: היא מנסחת מיתוס של ייעוד ושל משמעת עצמית, שבו גיבור איננו רק אדם אלא אמצעי היסטורי, כלי בידי הזמן, העיר והמדינה.

אבל! וזה אבל חשוב, אינאיס הוא לא הגיבור בעיני. הגיבורות האמיתיות בעיני לפחות הן וונוס ויונו. מדובר בקרב חתולות בשמיים. אחת נגד הטרויינים והשניה אמא טובה שמבקשת להנציח את בנה מעל דפי ההיסטוריה. האחת אכולת נקם והשניה אמא שרוצה טובת בנה. הן מפעילות כל מניפולציה אלית על מנת להגיע למבוקשה, כל השאר נעשה על ידי בובות האדם על פני האדמה. נבואות, קללות, תככים ומה לא.

חזות אפית – אבל עם צל של כפייה

האפוס, על פניו, מתאר את מסעו של אינאיס מטרויה החרבה אל יסוד רומא העתידה. לכאורה זהו סיפור של נחמה: מתוך חורבן נולדת תקווה, מתוך גלות נבנית מולדת. אבל הקריאה החדה מגלה נימה עגומה – אינאיס לעולם אינו חופשי באמת. בעוד אודיסאוס נאבק ברצונו האישי לשוב אל פנלופה ואל מולדתו לאחר המלחמה, אינאיס נאלץ שוב ושוב לוותר על עצמו. האלים מזכירים לו תדיר: "הדבר איננו שלך – עליך לייסד את רומא." אפילו אהבתו עם דידו אינה אלא פרק זמני, שתכליתו להיבלע במטרה הפוליטית-קוסמית. כאן מתגלה הטרגדיה הנסתרת של האיניאדה: היא שירה על גבורה, שמבוססת על דיכוי הפרט.

לעומת האפוס ההומרי, שבו הגיבורים חיים בהווה של קרב ותהילה, וירגיליוס כותב את העתיד בתוך ההווה. המגן שוולקאן חישל לאינאיס אינו מתאר את קרבותיו שהיו, אלא את ההיסטוריה שתבוא בעתיד, זאת אומרת שהכל מכתוב: כל גדולי רומא, מראשית ועד אוגוסטוס. זהו דימוי כמעט אבסורדי – גיבור נושא מגן שלא מספר על עצמו, אלא על צאצאיו ועל שלטון האימפריה. הקורא מרגיש שהסיפור נמשך בכוח קדימה, כאילו יד בלתי נראית מושכת את העלילה מחוץ לעולם הספרותי עצמו אל המציאות הפוליטית. כך נוצר מתח: השירה מנסה להיות נצחית, אך היא כפותה לרגע פוליטי חד-פעמי.

בניגוד לאידיאל השלום הרומי שעליו וירגיליוס מדבר, אותה אומה שתשלוט על כולם ותביא לאחווה אלוהית כמעט, היצירה כולה רוויה באלימות. הסיום הדרמטי – כאשר אינאיס רוצח את.... בניגוד למוסכמה של חנינה אפית – מציב את השאלה: האם זהו רגע של צדק קוסמי, או שמא זהו רגע של נפילה מוסרית, שבו המאבק האכזרי גובר על החסד? החוקרים חלוקים: חלקם רואים בזה הצהרה של סדר רומי חדש, חלקם רואים כאן עקיצה חתרנית של וירגיליוס עצמו כלפי שלטון אוגוסטוס – שהשלום שלו מושתת על דם. הניגוד הזה יוצר תחושת חוסר מנוחה, כאילו האפוס אינו מסוגל באמת לפתור את המתח שבין אידיאל למציאות.

המבנה השירי של האיניאדה מהודק ומוזיקלי, שפה עשירה ומוקפדת, כל שורה משויפת וגם התרגום מעולה בעיני. אבל מתחת לאותה הרמוניה לשונית מסתתרת חריקה: האידיאלים שהשיר מטיף להם נראים לעיתים קרובות חסרי אנושיות. החוויה האסתטית הגבוהה חושפת דווקא את הניכור בין האדם לבין הייעוד הקולקטיבי. היופי הופך למסכה: הוא מכסה על הפצע, אך גם מדגיש אותו.


בסופו של דבר אינאיס איננו גיבור חיוני וחושני כמו אכילס או אודיסאוס. הוא דמות מהוססת, "חסרת פנים" כמעט. דווקא בכך טמון הניואנס העמוק: אינאיס מגלם את צילו של הגיבור הקלאסי ויותר כשליח הגיבורה הלו היא ונוס. דמות שנועדה להיעלם מאחורי המולדת שתבוא. הטרגדיה של היצירה היא שבשעה שהיא מנסה להנציח את גדולתו, היא למעשה מוחקת את אנושיותו.

וירגיליוס יוצר במודע דיאלוג עם האפוסים המיוחסים להומרוס. ספרים 1–6 למעשה מקבילים ל"אודיסיאה". מסעות אינאיס עד היעד הנכסף, סערות ים, אפיזודת דידו כפרפרזה דרמטית על קליפסו/נאוסיקה.
ספרים 7–12 מקבילים ל"איליאדה". מלחמות באיטליה, דו-קרב עם אויב מר ועל מה? ניחשתם נכון, על אישה. הפעם היא אפילו לא אלוהית. למעשה אינאיס אפילו לא פגש בה. מוטיבים של זעם, חרון אלוהי ושאלת החסד/חנינה.

וירגיליוס מגדיר את הגיבור שלו דווקא ביכולת להקריב את עצמו לטובת הייעוד, לא בכוח או בתבונה אישית. אינאיס אפילו לא מוזכר כלוחם עז, הדגש הרבה יותר חזק על צאצאו שיוביל את האימפריה הלאה.

יש חוקרים שמדגישים את הדמיון בין חזיונות נבואיים באיניאדה לבין טקסטים מקראיים ונוצריים מאוחרים. לדוגמא, ירידתו של איניאס לשאול (ספר 6) מזכירה את “מסעות הנפש” במקרא המאוחר ובחזון יוחנן: ראיית העתיד, המלחמות הקוסמיות, והדימוי של ההיסטוריה כמתקיימת מראש.

בניגוד לנביאי ישראל שמזהירים מפני חטא, אינאיס נושא עמו בשורה פוליטית־היסטורית: השלום והסדר האוגוסטי, שמתחזה כמעט ל-"גאולה".

האיניאדה נחשבת גשר הכרחי ליצירות נוצריות ומדיבאליות. דנטה ב"קומדיה האלוהית" משתמש בוירגיליוס כמדריך של דנטה בגיהינום ובפורגטוריום (טור הטוהר). לא מדובר סתם בכבוד למשורר, אלא משום שהאיניאדה שימשה מקור סמכות על מסעות לנפש ולעולם הבא. פרק שלם מתאר את מסעו של אינאיס בתופת בדומה למה שעבר אודיסאוס.

האיניאדה ממשיכה להדהד גם בתקופות מודרניות יותר, לדוגמא בתקופת הרנסנס שהציג אותה מופת קלאסי לשירה לאומית.
באיטליה הפשיסטית – מוסוליני השתמש במוטיבים מוירגיליוס כדי להציג את איטליה המודרנית כממשיכת רומא האימפריה.

בספר 6, כאשר איניאס פוגש את אביו אנחיזס בשאול, האב מראה לו את העתיד, זה מזכיר לי את המלאך מיכאל מראה לאדם הראשון לאחר החטא שזרעו ימשיך ונותן לו תקווה למרות גזירת המוות והחיים הקשים שמצפים לו על פני האדמה.

באיניאדה העתיד מוסבר על גבי המגן שחישל וולקן ומציג מעין "התגלות אפוקליפטית" בדומה לחזון יוחנן או חזון דניאל, שבה העתיד מוצג באופן כמעט מיסטי. נשאלת השאלה האם יכול להיות מצב בו העתיד הזה לא יקרה? כי אם לא, בשביל מה להלחם בכלל, הכל מכתוב הרי.

ציטוט מעניין של אנחיזס אבי אינאיס לאינאיס מתוך ספר 6:
"Tu regere imperio populos, Romane, memento" – "אתה, רומאי, זכור: לשלוט בעמים – זה ייעודך."
זה אולי המשפט המצוטט ביותר מן האיניאדה, והוא מכיל את כל תמצית היצירה: רומא נועדה לשלוט, לא לכתוב שירה או לפסל, אלא להביא סדר ושלום באמצעות כוח.

המאבק של יונו (הרה) נגד איניאס, והקנאה של דידו אהובתו שננטשת בעקבות התגלות נבואית שעל אינאיס להמשיך הלאה ביעדו, משתקפים זה בזה: שתיהן "נשיות מתנגדות" שמערערות על ייעודו של הגבר. דידו מבטאת את הממד האישי, הארוטי, הטרגי ויונו מבטאת את הממד הקוסמי־פוליטי של התנגדות. שתיהן נדונות להפסיד מול הייעוד ההיסטורי.

על מי השפיעה היצירה הכבירה הזו? ובכן כמובן שעל דנטה כפי שהוזכר, אבל גם על ג'ון מילטון ב-"גן העדן האבוד" – מילטון הושפע רבות מווירגיליוס בבניית סגנון אפי לטיני באנגלית, עם רמיזות רבות לירידה לשאול.

ג'ויס עם "יוליסס" – אף כי מתכתב עם הומרוס ואף מתלוצץ קצת על חשבונו. השימוש במבנה־מסע כטקסט מכונן אירופי חייב גם את האיניאדה, שכן ג'ויס ראה בה המשך של העלילה במובן ציני אבל הציניות של המאה ה-20 תפסה חזק מסתבר.

תומאס מאן בטרילוגיה המוניומנטאלית "יוסף ואחיו" – תודעת היסטוריה־כגורל אצל מאן ניזונה מהמודל הווירגיליאני של "עתיד כתוב מראש" ויוסף הולך לעבר יעודו המשיחי משהו.

מה הציון שאתן לאפוס? זה מסוג השאלות שאין מענה טוב עליהם, כמו האיליאדה, האודיסאה, הקומדיה האלוהית וגן העדן האבוד. קשה לתת ציון, זה כל כך עניין אישי של טעם ויכולת לעבד אפוס עתיק כיום. אני אישית הייתי מוקסם מהספר, הוא זורם, הוא קורה, הוא רלוונטי ומדוייק בכך שאומה היא יותר מרעיון. השפעתה של אומה על אזרחיה או בני אדם החשים שייכים לסדר המדיני ישלמו בדמים עבור אותו רעיון. האם זה נכון? בעיני לא אבל בלי לכונן סיפור שמאגד בני אדם הם פשוט לא יתאגדו וגורלנו כנראה יהיה מר יותר. ולכן מבחינתי הציון הוא 10, 10 על ביצוע של וירגיליוס, 10 על נראטיב, 9 על התרגום הנפלא. ממליץ מאוד בחום, אולי האפוס השלם ביותר מבחינה מבנית, נראטיבית וערכית שקראתי עד כה.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על אינאיס - בתרגום שלמה דיקמן