וולבק התרכך או שאני התרגלתי ליותר?
"סרוטונין”, שיצא ב-2019, היה והינו ספר מופת, שאיכשהו חיפה על "כניעה" החלש יחסית. האם מדובר בגלים אצל וולבק? גם זה חלש יחסית לסופר המרבה לנשוך והשוכח להניח לקורבנו עד שזה נופל מדמם ומת.
הפעם התרשמתי משני דברים, הראשון והבולט, שוולבק אוהב מאוד את צרפת, מזכיר שוב ושוב את חמודותיה ונותן לנו אוהבי צרפת את מנת היום, plat du jour, כדי שנצא שבעים ונלקק אצבעותינו מיכולת

בוקר אפריל צח וקר, זוהר ויפה, קצת לא מתאים לכאורה להתחלה של פילם נואר, אבל מרסו ניגש לביתו של זגרס הנכה, הורג אותו ביריית אקדח בראשו, במעשה של המתת חסד. את הכסף שהותיר זגרס לשיפור תנאיהם של אחרים, לקח מרסו והלך.
מיהו מרסו?
מרסו עובד בנמל באלג'יר בעבודה אותה אינו אוהב, אבל זו מאפשרת לו לראות אנשים ובעיקר תנועת אנשים. יש במרסו קווי אישיות סכיזואידיים, ניתוק מה בין עולמו החיצוני לפנימי. הוא אוהב את

כשהגעתי לעמוד 12 (הספר מתחיל בעמוד 9...) חשבתי לנטוש אותו. לא קראתי מעולם את ספריו של וולבק והיה לי קשה מאד למצוא בו עניין. בכל זאת נשארתי ובכל פעם שהפסקתי את הקריאה, רציתי מאד לחזור אליו. הוא מהספרים האלה שניתן להגדירם כ"קלים לקריאה, אך קשים לעיכול". הספר קריא מאד, ממש חווית קריאה נוחה. אבל וולבק מאתגר את הקורא עם סיפר מרובה רבדים, ביניהם הוא עובר באלגנטיות מרשימה.

במרכז הסיפור עומדת הדמות של

הספר הזה מהווה דוגמה נהדרת מדוע לעתים יש לקרוא את היצירה עד הסוף, כדי לגלות אותה באמת, להרגיש את טיבה לעומק. הרומן מתחיל כמו ספר מתח גרוע עם ציורי גרפיטי פרובוקטיביים וסרטוני פיצוצים והפחדות באינטרנט. לאחר מכן הוא מדדה בצליעה אל עבר התרחשויות פוליטיות בצרפת 2027 – מהלך מוכר ואהוב על וולבק – אימפרוביזציה על עתיד קרוב, הנראה לעין. במרכז התרחשויות אלה – בחירות לנשיאות הרפובליקה.


פול, הגיבור הראש

מוות מאושר? איזו כותרת....לא מושכת במיוחד אבל מספיק מסקרנת בשביל לעורר עניין. הפתיחה של הספר היא לפנים, תרתי משמע. האקדח מופיע ויורה כבר במערכה הראשונה. אבל (כן, יש אבל) התוכן אינו אחיד ברמת העניין ולא מספק את ההבטחה שבכותרת מעוררת המחשבה.

פטריס מרסו הוא פקיד ממורמר, חי חיי בדידות ועוני המאמללים אותו וממשיך להתגורר בדירת אמו המנוחה. הוא יוצא עם נשים בכדי להעביר את הזמן ומכוח התשוקה, ללא קשר לא

"הטעות, קתרין ילדתי, היא לחשוב שצריך לבחור, שצריך לעשות את מה שרוצים, שישנם תנאים לאושר. תביני, הדבר היחיד שחשוב זה הרצון לאושר, מין הכרה עצומה שכל הזמן נמצאת שם. כל השאר, נשים, יצירות אמנות, הצלחה חברתית, זה רק תירוצים. בד שמחכה שנרקום עליו."

זהו סיפורו של פטריס מרסו, פקיד צעיר, שחי באלג'יריה וימיו, כולם, זהים, חוזרים על עצמם, אפורים ומדכאים. אמו נפטרה ממחלה, עבודתו משעממת וחייו חסרי ריגושים ו

טוב, אז עשיתי את הדבר הצפוי וקראתי את שתי הנובלות של זוכה פרס הנובל הטרי, פטריק מודיאנו, עליו לא שמעתי מעודי קודם לכן. (ועוד בחור טוב ממוצא יהודי, איך אפשר שלא לקרוא ולהתבשם בגדולתו הרוחנית של העם היהודי, בלה, בלה, בלה...)

ולהלן מסקנותיי המלומדות. שתי הנובלות דומות למדי ולא בכדי צורפו יחדיו ע"י ההוצאה. שתיהן מהוות מעין וריאציה על נושא דומה, נושא הזיכרון, פרשנותו והיכולת או חוסר היכולת לזכור או

בעקבות העובדה שאהבתי לקרוא את ספריו הקודמים של וולבק קניתי את הספר הזה וקראתי אותו בשלושה ימים. מישל וולבק כפי שהכרתי מהספרים שלו הוא מיזנתרופ, מנוכר נוטה לדיכאון ואין לו ראייה אופטימית לחיים. הוא כמובן מוכשר מאוד ולמען האמת איני מכיר אותו אישית אך בספריו הוא מציג דמויות מורכבות אשר בדרך כלל גורלן של שפר עליהן. בספר זה מתרחשת בעולם מזימת טרור עולמית ובצרפת מתחוללת מערכת בחירות. הגיבור הראשי הוא פו

לא הצלחתי להוציא את הספר מהיד.
וולבק בנה סיפור שמושך לקרוא.
פול הוא עוזרו ומקורבו של שר האוצר הצרפתי. בעקבות ארוע שקורה לאביו הגימלאי, מפורק ומורכב מחדש המבנה המשפחתי על כל מערכות היחסים שבו - הורים - בני זוג - אחים - גיסים. וילדים. מעט ילדים כי זה המערב השוקע. כדרכו וולבק חופר דרך כל השכבות המתות והמונשמות של התרבות המערבית כדי לחפש קצת לחלוחית. הוא יורד עד העבר (וההווה?) הפגאני של אירופה ומעבר