"הטעות, קתרין ילדתי, היא לחשוב שצריך לבחור, שצריך לעשות את מה שרוצים, שישנם תנאים לאושר. תביני, הדבר היחיד שחשוב זה הרצון לאושר, מין הכרה עצומה שכל הזמן נמצאת שם. כל השאר, נשים, יצירות אמנות, הצלחה חברתית, זה רק תירוצים. בד שמחכה שנרקום עליו."
זהו סיפורו של פטריס מרסו, פקיד צעיר, שחי באלג'יריה וימיו, כולם, זהים, חוזרים על עצמם, אפורים ומדכאים. אמו נפטרה ממחלה, עבודתו משעממת וחייו חסרי ריגושים ועניין. את בת זוגתו, מָארְת, הוא לא אוהב, לא בטוח שאי פעם אהב מישהי, אם כי ניכר שנשים מצליחות לעורר בו תשוקה ועונג, "העונה החמה רק בראשיתה, אבל כבר רואים שמלות קלילות שבהן רוטטים גופים מתוחים. זה גרם לו, כך מספר פטריס, ליובש בפה, הלמוּת ברקוֹת וחום בחלציים." ניכר שמרסו אוהב להיות לבד.
בחלקו הראשון של הספר פטריס יפגוש ב-זנגרס הנכה שיספר לו, בגדול, שהאושר מקורו בכסף ובזמן "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. הזמן נקנה בכסף, הכל נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר." וכמה אירוני זה שאת המילים הללו אמר נכה, עשיר, שמרותק לכיסא גלגלים עם כל הזמן שבעולם, וגם מספיק כסף, בכדי לבחון תיאוריה שכזו. הכמיהה לאושר מובילה אותו לבצע רצח שהוא ספק המתת חסד ובזה מסתיים החלק הראשון.
בחלקו השני, לאחר שביצע את הרצח, ובעזרת כספו של המת, יוצא מרסו למסע ברחבי אירופה בחיפוש אחר האושר ולמרות עושרו, ניכר שהאושר עדיין זר לו, החיים מעיקים עליו. בחלקו השני תפגשו את שלושת הסטודנטיות, רוז קלר וקתרין, איתן מרסו יתגורר "בבית שמול העולם" שנמצא גבוה על הר. ניכור, זרות ובדידות, אלו נושאים שחוזרים על עצמם בספריו של קאמי, ושם בבית הפתוח לרווחה אל מול העולם העצום והססגוני, אל מול זריחת החמה ביום ומפות הכוכבים בלילה כשהוא מוקף בנשים יפות יין ופירות, מרסו תוהה האם האושר מקורו בבדידות, בניתוק משאר בני האדם משאר העולם, ובה-בעת בהתמסרות לעולם.
מרסו יעזוב את הבית שמול העולם וימשיך במסעו בחיפוש נואש אחר האושר. הוא יתחתן, יכיר אנשים חדשים, יקנה בית גדול מוקף בטבע מרהיב, יתחבר לטבע ולאדמה שכל כך אהב, שעצבה אותו, ולבסוף ימצא את הסיבה למות בעצם הדבר שהיווה עבורו את הסיבה לחיות.
בעזרת דמותו של מרסו, ובמהלך המסע, קאמי נוגע בנושאים שנוגעים בכולנו בני התמותה, באהבה, באושר ותענוגות, בסבל ובבדידות, בחיים ובמוות. אילו חיים כדאי לנו לחיות? ואיך בכלל לחיות אותם? האם הפחד מהמוות, מאבדן החיים, ישבש ויפריע להרמוניה הזו שהיא החיים? ומה לגבי האושר? אושר אינו דבר של מה בכך ויש לתחזק אותו, זו לא עבודה פשוטה ולא לכל אחד יש את הזמן להיות מאושר.
חלקו השני של הספר הוא בהחלט גלת הכותרת והיא כולה פיוטיות וקסם וססגוניות ויופי שאין כמותו, הכתיבה של קאמי מתמזגת ומשתלבת בהרמוניה צבעונית ומהפנטת שהיא החיים עצמם, ויש בה מכל הטוב והצער שיש לחיים האלה להציע, זו שירה ואי אפשר שלא להתאהב. התיאורים היפים של הנופים, של אלג'יר ושאר ערי אירופה, של עולמם הפנימי של הדמויות, של הנשים, של מזג האוויר, הטעמים, הניחוחות, כל אלו, כולם, אחד, המוסיקה משכרת ואני נשבתי ביופיה של כתיבה שאין שני לה.
קיללתי אותו, את קאמי, וקינאתי בו על שכתב ספר יפהפה שכזה, ומעל הכל התאכזבתי, והתסכול היה כה גדול, כשהמציאות התנפצה לרסיסים ויחד איתה ההבנה שיצירה כמו זו אני בטח לא אצליח לכתוב. זו, לדעתי, פנינה ספרותית, זו בהחלט יצירת מופת.
לא ברור לי למה החליט לעצור את כתיבת הרומן ולמה בחר שלא לפרסם אותו. ב1960, אלבר קמאי, מת בתאונת רכב לא לפני שכתב את המילים "והמוות לא משנה בכלל – כשהוא קורה זאת רק תאונה, מקריות של האושר."


















