יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי.
תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה.
מלאה סטודנטים.
לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר אני כאן בטעות.

המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!)
השיע

"על אלה לא נכתב מאומה בספרים, כך חשבתי בלבי בפרוץ השלג פנימה, מבעד לדלת הפרוצה, ובשקעו על גבי הערום.
שכבתי שכיבת אפיים על הרצפה הבלתי־מהוקצעת, בתוך שלולית לכלוך שאין דוגמתו, וזרועי היתה תחובה עמוק לתוך הפרה המתאמצת, ואילו רגלי פירכסו כדי למצוא מאחז בין האבנים..."

[ בסיום ההמלטה כעבור שעתיים... ]

"במשכי את כותונתי מעל ראשי חשתי כאילו האריכו מאוד להלקותני במקל עבה. כל שריר משרירי גופי כאב. גר

מלכתחילה לא חשבתי שזה יהיה לגמרי פשוט אבל אני אופטימית. הרי עם קצת אהבה הכל מסתדר, לא? עברה שנה מאז שהכלב שלנו נפטר וכיוון שלא קרה מה שקרה עד היום, כלומר, שום כלב לא אימץ אותנו ביוזמתו, החלטנו לעשות מעשה ויצרתי קשר עם איזו עמותה. כלב מאומנה, כזה שהתעללו בו קודם, אבל צעיר ודומה דמיון מופתי לכלב הקודם שמאד אהבנו, פרט לצבע. לבן במקום שחור. והוא נחמד הכלב הזה, מתוק אמיתי כל עוד הוא בבית ואין סביבו מיש

זה הספר השני בסדרה המתארת את קורותיו של הוטרינר ג'יימס הריוט ביורקשייר הכפרית.

גם בספר הזה מתאר הריוט בהבחנה דקה את אופיים של התושבים המקומיים, חלקם רגישים אדיבים ונדיבים, חלקם אדישים ואחרים גסים ומרגיזים. בעלי החיים אף הם מתוארים כבעלי אופי שונה זה מזה. תפגשו בסיפור סוס ערמומי שמנסה להתחמק מבליעת התרופה המרה, כלב שמתרוצץ בהנאה אך מעמיד פנים מיוסרות כשהריוט מגיע לביקור, בעלי חיים נוטרי טינה ל

אני מחבבת מאד אנגלים. אוהבת ספרות אנגלית, סרטים אנגליים, ואוהבת לבקר באנגליה. יש לומר שחיבתי לאנגלים היא תאורטית: אני מכירה מקרוב רק שניים. תודו שזה מדגם לא מייצג.
אחת הסיבות העיקריות לחיבתי היא אהבתם של האנגלים לבעלי חיים. אהבה זו ניכרת בכל, והספר הזה עוסק בעיקר בה.

ג'יימס הריוט (שם העט של ג'יימס אלפרד ווייט) סיים את לימודי הוטרינריה בשנות השלושים של המאה הקודמת והשתקע ביורקשייר שם עבד כוטרי

מעל מערכת היחסים שלי (המעורערת למדי) עם בעלי החיים מרחף זכרון אחד:
"את פוחדת מכלבים?" שואלת חברה שלי "לא!" אני עונה בבטחון עצמי מלא "בכלל לא?" "בכלל- בכלל" .

הייתי אז בת אחת עשרה, בערך, וגרתי בתל אביב כבר למעלה משנה. תל אביב, כידוע , היא חור הניקוז של כל ההולכים על ארבע במדינה ויעידו על כך מדרכותיה הזרועות מוקשים למיניהם.
ובתור תושבת ותיקה של העיר האמנתי ,כמובן, שאני כבר יודעת הכול על כלבים

אחרי "חיות, ציפורים וקרובים", התחשק לי עוד ספר אסקייפיזם נחמד, עם נושא קליל כמו חיות. "כל הדברים, מבהיקים כיפים", עם הדירוג המרשים של 4.6 כוכבים בסימניה (שעכשיו ירד ל-4.577 אחרי שנתתי לו רק 4 כוכבים), המלצה של קולגה-לשעבר (העבודה לשעבר והקולגה גם), ותחת של כבשה על הכריכה, נראה מבטיח.

למה התקמצנתי על כוכב? התלבטתי במהלך הקריאה. מצד אחד – זה רהוט, זה משעשע, יש עלילה (שמזכירה קצת סגנון של ספרי נו

הריוט הגיע לחבל יורקשייר שבאנגליה כבחור צעיר, לאחר תום לימודי הווטרינריה שלו. הוא מוצא מעסיק, מתיישב במקום, מתחתן עם בת המקום, וטיפוליו בחיות בכל גודל - מציפור שיר ועד פר השועט בכוונה לרומסו - לא נקטעים במשך שנות יובל, אלא כשהוא מגויס לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהנוף - ומעולם האסוציאציות שלי. כשאני רוצה להגיד על משהו שהוא מלוכלך (פניה של בתי בת השנתיים אחרי ארוח

בע"ה
"וסבותי אני לייאש את ליבי", או "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו"?
ספרים טובים יכולים להשפיע עלינו ב(לפחות) אחת משתי דרכים: הן שכלית - לתת לנו ידע, להעלות שאלות מעניינות, להרחיב ולפתח את מחשבותינו; והן רגשית - לדמיין ולהתעניין, למתוח ולאכזב, לכאוב ולהתנחם. אנחנו מנתחים את המניעים של הגיבורים, ובה בעת שמחים בהצלחתם או במפלתם.
ורוב הספרים שאני שמח שקראתי עומדים בקריטריון הראשון בהצלחה מרובה, ו