ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 2 באוגוסט, 2016
ע"י ענת
ע"י ענת
אחרי "חיות, ציפורים וקרובים", התחשק לי עוד ספר אסקייפיזם נחמד, עם נושא קליל כמו חיות. "כל הדברים, מבהיקים כיפים", עם הדירוג המרשים של 4.6 כוכבים בסימניה (שעכשיו ירד ל-4.577 אחרי שנתתי לו רק 4 כוכבים), המלצה של קולגה-לשעבר (העבודה לשעבר והקולגה גם), ותחת של כבשה על הכריכה, נראה מבטיח.
למה התקמצנתי על כוכב? התלבטתי במהלך הקריאה. מצד אחד – זה רהוט, זה משעשע, יש עלילה (שמזכירה קצת סגנון של ספרי נוער, שאני אוהבת) ויש אמינות. הכוכב החמישי נפל, כמעט אך ורק בגלל אורכו המייגע של הספר – 347 עמודים די גדולים בפונט קטן ובלי הרבה רווחים. אחד הספרים הארוכים שיצא לי לקרוא לאחרונה.
מדובר בחוויותיו, המסופרות בגוף ראשון (שהן כמעט אוטוביוגרפיות – שמות הדמויות שונו) של ווטרינר המתגורר בעיירה (הבדיונית) דארובי שבמחוז יורקשייר שבאנגליה, על אף שבמקור הוא סקוטי, כמו, כנראה רבים מהווטרינרים באזור. הסיפורים מתרחשים בשנות ה-30, אבל אם זה לא היה כתוב על הכריכה האחורית היה אפשר לפספס את זה בקלות עד נקודה מסוימת בספר. זה לא מרגיש מיושן, וזה נחמד. אני תמיד מעריכה יצירות שיכולות להתאים בקלות למיקום ותקופה אחרים. זה עושה אותן על-זמניות, כמו מחזות יווניים. (זה בעצם אומר לדעתי, שיש יותר סיפור).
אז הבחור אוהב את העבודה שלו, ופשוט נהנה מהחיים ומהעבודה. הוא מתאר איך הוא מאבחן בעלי חיים שונים כמו כבשים, כלבים, סוסים ופרות במחלות שונות ומשונות ואז מטפל בהם. תוך כדי, הוא מתאר גם את האיכרים, או בעלי החיות, שהם טיפוסים מעניינים לא פחות ואת אורחות חייהם הטיפוסיים. בין לבין הוא גם משוטט בנופי יורקשייר בהם הוא מאוהב, כך נראה.
ספר שיש על הכריכה שלו חלק אחורי של כבשה, לא יכול לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. ואכן, הקריאה בו מעלה חיוך תמידי. זה לא ספר שגרם לי להתגלגל מצחוק בקול רם, לפחות לא יותר מפעם- פעמיים, אבל הוא כן משעשע והיה כיף לחזור אליו. ההומור שלו מזכיר סטנד-אפ-קומדי: סיטואציות קומיות יומיומיות שגורמות להעלות חיוך ולהזדהות. וכל זאת עם המון כבוד לאנשים (ולחיות) שעליהם צוחקים. כמו שאומרים "צוחקים איתך, לא עליך" (משפט, שאגב, אף פעם לא האמנתי בו).
עוד דבר שהספר מלא בו הוא אהבת חיות, כבוד לחיות, וגם קצת האנשה מהסגנון הישן (והטוב. כמו של ג'ראלד דארל). כשאף אחד עוד לא חשב אם לכבשה יש או אין רגשות, ואיזה, אלא פשוט ייחסו לה, בלי לחשוב על זה יותר מדי. בפשטות ובטבעיות.
"הנעתי את ידי בזהירות סביב הרחם והתחלתי במלאכה המקסימה של התרת הסבך, שהיא המלאכה החביבה עלי במקצועי. כדי ליילד טלה אחד היה עלי למשוך ביחד ראש אחד ושתי רגליים; אולם היה עליהם להשתייך לאותו טלה, אחרת מועד הייתי לצרות... מקץ כמה דקות הצלחתי לאסוף טלה אחד על כל נספחיו...
...הכבשה רכנה מעליו והחלה לוקקת את פניו ואת צווארו בתנועות לשון קלות ומהירות; ואגב כך פלטה אותו ציחקוק עמוק של שביעות-רצון שאינך שומע מכבשים אלא בעונה הזאת. ההצטחקקות נמשכה בשעה שהוצאתי עוד צמד טלאים מתוך גופה.... כאשר ניגבתי שוב את זרועותי ראיתי אותה מרחרחת בעונג את השלושה".
אני מוצאת את עצמי חושבת תוך כדי הקריאה: איזה כיף זה לעבוד במקצוע שאתה אוהב. לא צריך בעצם הרבה יותר מזה. הבחור גם התחתן לא-מכבר עם בחירת לבו, נערה בת-יורקשייר. נראה שגם זה מסב לו עונג. הוא גר בקומה העליונה של בית גדול, שבקומות התחתונות שלו גרים שותפו למרפאה הווטרינרית, ואחיו הקטן, סטודנט לווטרינריה שגם הוא עובד איתם במרפאתם כסטאז'ר.
החיים שלהם נראים שלווים ונחמדים, והדבר היחיד שאולי מפר קצת את השלווה הם רוחות עזות, קור עז, הקפצות באמצע הלילה כדי לרפא חיות חולות, כלב גדול שמפחיד לטפל בו וכד'. הוא מציין בתחילת הספר שהוא התנדב לצבא הבריטי, כדי להלחם במלחמת העולם השנייה. אבל עברו כמה חודשים עד שהגיוס אכן קרה, וקורות חודשים אלה מתוארים בספר. כך שהמלחמה כלל לא מוזכרת בספר.
הספר נכתב בתקופה שבה, או באיזור שבו, או לפחות – במעמד שבו - נשים היו רעיות ועקרות בית (ביטוי לא משהו אבל בהיעדר ביטוי אחר -). מדי פעם הוא מוזמן לארוחות, כוסות תה וכיבודים אצל לקוחותיו האיכרים. וכמעט תמיד, אשת האיכר היא זו המגישה את התקרובת. באחד הפרקים הוא גם מספר על אשתו הטרייה, אשר מגישה לו מדי בוקר ארוחת בוקר, ובצאתו לעבודה מנפנפת לו מהחלון כשמגבת המטבח בידה. ואם במקרה הוא יצא לטפל במקרה דחוף, הוא יקבל את ארוחת הבוקר לאחר מכן והיא תשב ותארח לו חברה בזמן שהוא אוכל.
במקום אחר מוזכרת גברת שסיפרה שלפני נישואיה היתה אחות זמן מה. כל זה הזכיר לי את לורה אינגלס, מחברת סדרת "בית קטן בערבה". שם הנורמה היא כי בחורה אשר נישאת מפסיקה לעבוד מחוץ לבית (גם אם למדה מקצוע, כגון מורה או אחות) ומתחילה לעבוד במשק הבית ובגידול הילדים (אם יש). היום זה נראה כל כך רחוק, לחשוב על אשה שמגישה לבעלה את ארוחת הבוקר, ויושבת לידו בזמן שהוא אוכל. במושגים של ימינו, זה נשמע כמעט כמו התעללות. כל כך הרבה השתנה מאז, בתפיסת תפקיד האשה, מעמדה, זכויותיה, שקשה בכלל לדמיין סיטואציה כזו. עבודה במשק הבית למען טיפוח הבית ויושביו כעיסוק עיקרי – הם מילה גסה היום.
אבל מה איבדנו בדרך? גברים רבים איבדו את ארוחת הבוקר שלהם. נשים רבות איבדו את שפיותן בניסיון להיות גם עובדות בשכר (או נשות קריירה) וגם מנהלות-משק-בית, אמהות ורעיות. אולי זה אחד ההסברים למגיפת ההשמנה התוקפת את דורנו - כבר אין מי שיגיש ארוחות בוקר. זה כבר הפך לקלישאה - עד כמה ארוחת הבוקר חשובה לשמירה על משקל תקין.
האם זהו סוף הסיפור? האם ככה זה ישאר? בלי ארוחות בוקר? מסופקתני. הציפייה הנפוצה בזמננו להיות גם וגם, ספק אם היא מציאותית וספק אם היא מיטיבה. בתים, בעלים וילדים יוצאים חסרים, וכפועל יוצא, אי אפשר שלא להודות – שגם נשים. אז נשים יחזרו להגיש ארוחות בוקר יום אחד? לצד שימור זכויותיהן ומעמדן שהושג בעמל רב? אולי. ואולי יסקלו אותי בעגבניות.
ואולי בכלל גברים יתחילו להגיש ארוחות בוקר?
בשביל זה צריך לקרות איזה שינוי אבולוציוני בגנום האנושי.
ולסיום הרשו לי לצטט את (חלק) מהסולם של הקורא חנן:
☺☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺☺ האם תרצה לקרוא יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע
15 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
-^^-
(לפני 8 שנים ו-8 חודשים)
קראתי את הספר ונהנתי ממנו מאוד. הריוט הוא גאון בתיאורי רגעים מעוררי נחת.
|
|
|
ענת
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
לא הצעתי לחזור לאחור.
הצבעתי על דברים שחסרים היום. בין היתר, הנינוחות, והלגיטימציה שלא להיות בלחץ.
אנשים (לפחות האנשים שאני מכירה) גולשים באינטרנט על חשבון דברים אחרים שהם צריכים לעשות, ולא אחרי שסיימו את כל מטלותיהם... בוודאי שאין מציאות מושלמת. אבל נראה לי שבאופן כללי המין האנושי מתקדם כך, שכל פעם מושגים הישגים מסוימים. למשל, בתחום הרפואה, הושגו במאות האחרונות הישגים מפליגים. אבל עם זאת, גילינו מאוחר מדי, שהזנחנו פן חשוב ברפואה: רפואה מונעת ואורח חיים נכון. אז עכשיו עושים תיקון למצב ומכניסים שוב את האלמנטים האלה. כך לאט לאט מתעצב סגנון חיים טוב יותר ובריא יותר, שמשלב בין שני העולמות. בתחום מעמד האשה או תפקידה, אני חושבת שהמהפכה לא הגיעה אל סופה. היא השיגה הישגים משמעותיים אך שכחה מאחור דברים לא פחות משמעותיים, שעדיין לא נמצאה דרך לשלב אותם נכון. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
מסכימה איתך מאוד בכך שמימוש עצמי הוא גם במסגרת ההורות והמשפחה.
וגם אני מרגישה כך לגבי עצמי. אכן לא הצעת מפורשות, אבל השתמע מדבריך שהאפשרות של חזרה לאחור מוצאת חן בעיניך... אני לא בטוחה שפעם היתה יותר נחת, תרבות הפנאי בימינו כל כך מפותחת, אנשים מוצאים זמן לגלוש באינטרנט, לקרוא ספרים, לצפות בסדרות, ללכת להצגות ולפאבים... מאיפה כל הזמן הפנוי הזה? יש נטיה כזו, להתרפק על העבר בנוסטלגיה, לא תמיד היא מוצדקת. באופן כללי, מסכימה איתך שאחרי כל השינויים שהעולם עבר, גם המציאות שלנו כיום אינה מושלמת, וכתבתי בסוף דברי שפתרון לקונפליקט - אין לי. האם יש בכלל מציאות מושלמת? לא יודעת... לאן העולם יתקדם מכאן והאם הנכדות והנינות שלנו יעמדו בפני דילמות דומות או שהעולם יזרום לכיוונים שונים לגמרי - אלו שאלות מאוד מעניינות שקשה מאוד לנחש את התשובה להן. מודה, שהעיסוק בדילמות האלו לרוב גורם לי לשמוח שאין לי בנות... |
|
|
ענת
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
תודה לכולן ולדברייך רויטל,
קודם כל לא הצעתי שום דבר. בסך הכל שאלתי שאלות.
נראה לי שלא הבנת אותי כל כך. לא הצעתי שכל הנשים יהיו עקרות בית. ולא אמרתי שכל השמנים זה כי אין להם עקרת בית שתדאג להם. ובטח שלא התכוונתי להחזיר את הגלגל לאחור. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. וגם לא כדאי. ברור שהמציאות לא היתה כל כך רצויה ולכן היא השתנתה. רק שלדעתי היא השתנתה למקום שעדיין לא עובד טוב עבור הרבה נשים. ומשפחות. כל הכבוד לך שהצלחת לתקתק את עבודות הבית בחצי יום. אני ממש לא, ויש לי רק ילד אחד. אני גם ממש לא מתכוונת לוותר על מימוש עצמי (בדרכי שלי - משרה מלאה מ-9 עד 5 היא לא פסגת חלומותיי). וחלק מהמימוש העצמי שלי, אגב, כולל הישגים בתחום הבית והמשפחה. yaelhar הבינה בדיוק למה התכוונתי - לסטרס. ברגע שלאדם אחד יש תפקידים שממלאים יותר ממשרה מלאה - ולא משנה אם המשרה הזו היא להיות עקרת בית, מהנדסת גרעין או אחות - הוא יחוש סטרס, (למעט אולי אנשים אנרגטיים במיוחד, או מאורגנים במיוחד או וואטאבר). אני מנסה להגיד, שהיום זה כבר לא נחשב לגיטימי לעשות דברים בנחת. מנסים לדחוס כמה שיותר, ולרוב מי שמתמודד עם ריבוי המשרות אלה הנשים. רוב הגברים שאני מכירה, לצערי, לא נוטלים חלק *משמעותי* במטלות הבית. כן, הם עוזרים, ומתקנים דברים ואחראים על תחומים מסוימים. אבל האחריות נשארת על האישה. פעם, כנראה, הבינו את זה יותר, וחסכו מהאשה את הציפייה להביא גם פרנסה הביתה. היום, לאחר שכל אשה יכולה ללמוד ולעבוד במה שבא לה (כמעט) - כל אשה רווקה תוכל לממש את עצמה, וגם כל אישה נשואה תוכל. אני רק מצביעה על העניין הזה, שהנחת הלכה לאיבוד. ואיתה עוד כמה דברים. זה הכל. |
|
|
-^^-
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
גרמת לי רצון לקרוא את הספר! ביקורת מקסימה!
|
|
|
אפרתי
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
כל המחמאות לביקורת מקסימה.
|
|
|
גלית
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
מה שרויטל ק.
אהבתי את הבקורת,כתובה היטב וההנאה מהספר ניכרת בה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת בעלת תובנות לספר(ים) מקסים(ים)
הסכמתי איתך לגבי האמינות של המספר - שלטעמי הוא מספר מלידה. הסכמתי איתך לגבי חיוביות הדמויות וזווית הראייה - אולי זה קשור לזמן בו נכתב? ואני אף מסכימה איתך לגבי הקישור למגפת ההשמנה. לאו דווקא בגלל איבוד התפקיד של עקרת הבית האוהבת המכינה לבעלה ארוחת בוקר דשנה ומארחת לו לחברה - אלא בגלל הנינוחות שאיבדנו בדרך. כלומר - לא בגלל התפקיד, בגלל הלחץ. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
חלילה לי מלסקול אותך בעגבניות
אפשר לחלוק בנימוס, וחוץ מזה את כותבת נהדר והייתי רוצה לקרוא עוד ביקורות שלך, לא לגרש אותך בעגבניות...
אבל כמה הערות: א. המשוואה לפיה נשים היום הן גם עובדות בשכר וגם מנהלות משק בית בעייתית משתי סיבות: 1. כיום גברים לוקחים חלק בעבודות הבית הרבה יותר מאשר בעבר. כמובן, יש כאן עניין של בחירה, ומי שהדבר חשוב לה, כדאי שתבחר את בן זוגה בהתאם. 2. הזמן שניהול משק הבית דורש הצטמצם מאז הימים בהן נשים נשואות התמסרו אליו בלבד: יש לנו מכונות ומייבשי כביסה, מדיחי כלים, שואבי אבק, רובנו לא מטליאים ותופרים בגדים בעצמנו, אנחנו עורכים את הקניות שלנו במרוכז בסופרמרקט, או אפלו מזמינים באינטרנט, במקום להתרוצץ בין הירקן לקצב לאופה וכו'. על עצמי אני יכולה לומר, שבשנה שהייתי בבית בחופשת לידה, עם תינוק וילדים שחוזרים הביתה ב-13:30, לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה, כי היה לי זמן פנוי... ב. הקישור בין "מגפת ההשמנה" לעבודת נשים, בלי לקחת בחשבון את תיעוש המזון, עידן השפע, המבחר העצום ורמת החיים שעלתה הוא קצת בעייתי. גם בימינו יש נשים שאינן עובדות ומתפקדות כעקרות בית. האם סטטיסטית בני זוגן וילדיהן רזים יותר מאלו של אמהות עובדות? קשה לי להאמין. ג. את מציעה עתיד שבו הגלגל יחזור לאחור ונשים ישובו לתפקד כעקרות בית במשרה מלאה, לצד שימור זכויותיהן שהושגו בעמל רב. את מתעלמת ממעמדן של נשים רווקות ונשים ללא ילדים, מבחירה או שלא, שיאלצו לנסות להשתלב בעולם גברי הרבה יותר מאשר היום, בעולם שספק אם יצליח להמשיך ולהאמין ביכולותיהן של נשים, כאשר רוב הנשים אינן עובדות. את מתעלמת מכך שנשים רבות רוצות להביא לידי ביטוי את יכולותיהן וכישוריהן באופן מקצועי, או במילותיך שלך: איזה כיף זה לעבוד במקצוע שאתה אוהב... למה שנשים יוותרו על הכיף הזה? את מתעלמת מכך שהעולם השתנה: הטיפול במשק הבית דורש פחות, הילודה בעולם המערבי הצטמצמה, תוחלת החיים עלתה. במילים אחרות - המון זמן פנוי למלא, עבודות משק הבית לא יכולות למלא את כל הזמן הזה. את מתעלמת מכך שהמצב המופלא הזה, שבו נשים יושבות בבית, כנראה לא היה כל כך מופלא - אחרת מה גרם לו להשתנות? בטי פרידן, שחיה בעולם שדומה לעולם הנראה בעיניך כאוטופי, עולם בו לנשים יש זכויות, הן משכילות, בעלות זכות בחירה, אך מתפקדות כעקרות בית, תיארה את חוסר שביעות רצונן של הנשים ממעמדן כעקרות בית ואת אובדן הפוטנציאל שלהן. מכירה את "הבעיה שאין לה שם"? כנראה שגם כשנשים יושבות בבית ומגדלות את ילדיהן בנחת לא הכל כל כך ורוד... אבל מעבר לכל זה, את באמת מצליחה לדמיין עולם בו אין אחיות, רופאות, מורות, עובדות סוציאליות, מהנדסות, מדעניות, חברות כנסת ועוד ועוד...? זה נראה לך אפשרי, היפוך הגלגל הזה? לי לא. האם זה אומר שיש לי פתרון טוב לקונפליקט הזה, בין הרצון לגדל ילדים בנחת, עם הורה נוכח רוב שעות היום, לבין הרצון למיצוי הפוטנציאל, למימוש עצמי גם מחוץ לבית? לא. כל אחד והג'אגלינג שלו/שלה. פתרון מושלם - אני לא מכירה. |
15 הקוראים שאהבו את הביקורת
