לפני שזכה בפרס נובל ולפני שכתב את מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסיה מארקס היה עיתונאי צעיר שחיפש את האמת, ומי שמחפש את האמת מהווה לעיתים סכנה לממסד. "סיפורו של ניצול" שהתפרסם ב-1955 כסדרת כתבות בעיתון קולומביאני, הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאומץ ולתעוזה שהפכו אותו לאחד מגדולי הסופרים.

זהו תיאור דרמטי של עשרת ימי הישרדותו של לואיס אלחנדרו ולסקו, ימאי קולומביאני צעיר שנסחף בלב ים לאחר שהמשחת

#
הסיפור הוא סיפור הישרדות של ימאי, ששירת בשנת 1955 במשחתת של חיל הים הקולומביאני. שמונה אנשי צוות הספינה נפלו ממנה, במהלך שיט בן יומיים ממספנה בארה"ב לנמל קרטחנה בקולומביה. מאנשי הצוות שנפלו לים שרד רק לואיס אלחנדרו ולסקו – הניצול המספר את סיפורו בגוף ראשון. הוא קרטע בכוחותיו האחרונים לחוף, אחרי 10 ימים בהם שהה על רפסודה בים שורץ כרישים, ללא מזון ומים, בשמש קופחת ובחשיכה קפואה ומעוררת חרדה. סיפר

משמו של הספר, ומתמונת הכריכה, כבר ניתן להבין שמדובר ברומן השייך לז'אנר סיפורי ההישרדות בים, ואכן הסיפור הזה הוא סיפור הישרדות מופלא של מלח שנפל אל הים הקריבי בשנת 1955, ושרד עשרה ימים בלי אוכל ומים. המלח ששרד נחשב היה לגיבור לאומי בקולומביה, כאשר השילטון ניסה להסתיר את כשליו ואת נסיבות נפילתו של המלח אל הים. אך המלח עצמו פנה מיוזמתו לעיתון וביקש לספר את הסיפור האמיתי. הסתבר שהמלח ניחן "במספיק כבוד

אדה ואינמאן הכירו מעט מאוד לפני. היא הייתה בת יחידה לאב אלמן שגדלה בלי דאגות, בנחלה עצומה שאפשרית רק בארה"ב של אמצע המאה ה-19. הוא בחור צעיר, לאחת המשפחות הותיקות בעיירה השוכנת למרגלות 'קולד מאונטן' שבצפון קרוליינה, ההר שתמיד נמצא שם באופק. הם הכירו מעט מאוד, אבל זה כנראה הספיק להם כדי לדעת מה שזוג צריך לדעת.

אלא שמלחמת האזרחים פורצת. השנה היא כנראה 1861. ואיינמן יוצא להילחם עם הקונפדרציה של צב

אודה ולא אבוש- זהו הספר הראשון שיוצא לי לקרוא של גבריאל גרסיה מארקס, ומן הסתם הוא לא מייצג את יתר עבודתו, שכן על פי הנכתב במבוא הוא כנראה פרסום מחדש של כתבה או אוסף כתבות שפרסם מארקס במסגרת עבודתו כעיתונאי.

סיפור הישרדותו של לואיס אלחנדרו ואלסקו, מלח בצי הקולומביאני, מרתק, והצלחתו לזכור ולשחזר בפרטי פרטים את מהלך המסע המפרך שעבר מעוררת השתאות.

לדעתי עדיף לקוראים לדלג על ההקדמה, לקרוא את הסיפ

בשנת 1955 ראיין הסופר גבריאל גארסייה מרקס כעיתונאי צעיר את הימאי הקולומביאני שניצל לאחר שנפל מספינת חיל הים ושהה 10 ימים על רפסודה מוקפת כרישים ללא מזון ושתייה עד שהצליח להגיע ליבשה גוסס ובסופו של דבר ניצל והפך להיות "ידוען" בזכות קורותיו בעשרת הימים האלו. לימים הפך מרקס את הכתבה לספר בו מתאר הימאי בגוף ראשון את קורותיו בים בעשרת הימים. נקרא בנשימה אחת וניתן לומר שזהו אחד מספרי ההישרדות המרתקים ו

לפני שלושים וכמה שנים הייתי קומונרית בנוער העובד ביד אליהו. פעם בשבוע היינו מקרינים בקן סרט. כדי שזה יקרה מישהו מאיתנו, הקומונרים (היינו שלושה), היה נוסע לאלנבי בתל אביב לאיזה מקום שהיה מין ספריה של סרטי 16 מ"מ, מחזיר את הסרט של שבוע שעבר ולוקח את הגלגלים של הסרט החדש. המבחר לא היה גדול, או, אם לדייק, היה אולי גדול אבל לגמרי לא איכותי. הרבה מאד סרטים ממש לא טובים שאף אחד לא שמע עליהם ואלה שכן היו

מה אתם חושבים על מלחמה? מצד אחד כל האנשים שונאים מלחמה (או, לפחות , מצהירים על זה...) ומצד שני - אין אדם בעולם שלא חווה מלחמות. ובין המלחמות שלנו אנחנו גם קוראים על מלחמות של אחרים. אז אנחנו שונאים מלחמות? אחד משני הציטוטים שבחר הסופר כמוטו לספרו, הוא ציטוט מיומנו של דארוין לגבי "...המלחמה האיומה והשקטה המתנהלת ביערות השקטים ובשדות המחוייכים..." וזה רמז לגבי מה שחושב הסופר על הסיבה למלחמות.

הספ

"הדבר האחד שאני יודע הוא, שכל מי שחושב שהפדרלים מוכנים למות כדי לשחרר עבדים, יש לו השקפה נדיבה מדי על האנושות." (עמוד 287).

"קולד מאונטן" הוא רומן מאת הסופר האמריקני צ'ארלס פרייזר, שיצא לאור בשנת 1997. ויליאם אינמאן, חייל הקונפדרציה בשלהי מלחמת האזרחים, בורח מבית החולים בו הוא שוכב פצוע, ומנסה להגיע אל ביתו בקולד מאונטן ואל אהובתו אדה המחכה לו. במהלך המסע הוא פוגש דמויות שונות, חיילים משני הצבא