• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

מאת גבריאל גרסיה מארקס

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2020
סדרה:ספריה לעם #802
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/6
ביקורות על סיפורו של ניצול
הבאה
בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 חודשים

“לפני שזכה בפרס נובל ולפני שכתב את מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסיה מארקס היה עיתונאי צעיר שחיפש את ה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

#
הסיפור הוא סיפור הישרדות של ימאי, ששירת בשנת 1955 במשחתת של חיל הים הקולומביאני. שמונה אנשי צוות הספינה נפלו ממנה, במהלך שיט בן יומיים ממספנה בארה"ב לנמל קרטחנה בקולומביה. מאנשי הצוות שנפלו לים שרד רק לואיס אלחנדרו ולסקו – הניצול המספר את סיפורו בגוף ראשון. הוא קרטע בכוחותיו האחרונים לחוף, אחרי 10 ימים בהם שהה על רפסודה בים שורץ כרישים, ללא מזון ומים, בשמש קופחת ובחשיכה קפואה ומעוררת חרדה. סיפר את סיפורו, פחות או יותר, לעיתוני המדינה ועשה "סיבוב ניצחון" בו זכה לנשיקות שוות, למצהלות המונים ולידוענות שאפשר לתרגם לפרסומות ולרווח... כשהסיפור פחות או יותר מוצה, הוא הגיע (הסיפור) למארקס, שהיה באותם ימים עיתונאי צעיר ומהפכן לוהט, שכמו אנשי תקשורת רבים במקומות רבים, הביקורת על השלטון בארצם יכולה לעלות להם בקריירה ובמקרה של קולומביה – גם בחייהם.

במקרה של מארקס, אם תהיתם, הסיפור עלה לו בהגלייה מטעם עיתונו לפאריז. משלל האפשרויות בקולומביה של הדיקטטור פיניליאס, שטבח בסטודנטים וגם בצופים בתחרויות שוורים שקראו קריאות בוז לביתו המורמת מעם, יכולה היתה להיות תוצאה הרבה יותר גרועה מאשר גלות בפאריז...

בדרך כלל ספרות לטינית ואני לא מסתדרים. אני מתעייפת מגודש מלים הנהוג, כך נראה לי, בספרות הזו. מהמון דימויים, מטפורות, איזכורים לאירועים שאני לא מכירה. במקרה של מארקס חיבבתי דווקא את ספריו הפחות מעוטרים. פחות את "מאה שנים של בדידות" ו "אהבה בימי כולרה" יותר את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" נוטף האירוניה והספר הזה בו הכתיבה המתומצתת והעיתונאית, לכאורה, מדגישה את הסיפור ואיכויותיו.

מה שמספר ולסקו למארקס, מעבר לסיפור הישרדותו המופלא, הוא סיפור של תמימות והשלמה. בצניעותו הוא חוזר מדי פעם על העובדה שהיה לו מזל גדול במסע הבלתי ייאמן שעבר. אני לא מאמינה כל כך במזל, אבל מארקס היה צריך להאמין בו בכל ליבו, נראה לי. הוא סיפר סיפור על 7 הרוגים וניצול אחד, שלא נפלו לים בעת סערה בלתי צפוייה. הם שילמו בחייהם כי סיפון המשחתת היה מלא בסחורות בניגוד לכללים, שגרמו לה להיות לא יציבה וקשה לשליטה ולתימרון. על מבוכה קשה למשטר - שלא לדבר על עיתונות לא-מפרגנת ומשבחת – שילמו בקולומביה של אותה תקופה במטבע של חיים. כך שעיתונאי סורר שהקריירה שלו הוסטה לכיוון אחר וניצול אחד ששעתו הגדולה הסתיימה והקריירה שלו נהרסה – יכולים לראות את עצמם ברי מזל בהחלט.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של cujo
cujo
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של יניב
יניב
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של עומר ציוני
עומר ציוני
תמונה של רץ
רץ
32קוראים|גיל ממוצע57|41%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,610 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,610
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה149

דיון על הביקורת

20 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, Pulp_Fiction

גם אני חשבתי על חיי פיי הנהדר... יש קטעים בהם מתאר הניצול את אחד מחבריו ההרוג, יושב לידו ברפסודה ומפיג את בדידותו.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 5 שנים

ביקורת טובה מאוד.

חיברה אותי אסוציאטיבית לחיי פיי' הנהדר. נראה שמארקס הצליח פה.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

המגמה שאת נגדה.

yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, דן.

האיש שרד עשרה ימים על רפסודה בים. היות והרפסודה לא היתה מצויידת בדבר - לא היו לו מזון ומים. לדבריו גם לא ירד גשם באותם ימים. אי אפשר להתווכח עם עובדות, נראה לי.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

מורי, על איזו מגמה אתה מדבר?

דן סתיו
דן סתיו•לפני 5 שנים

yaelhar

ביקורת מעניינת ויפה. בהתחשב בכך שאת לא מתלהבת מספרות לטינו אמריקנית, הסקירה מאירת העיניים שלך מעודדת מאד לקרוא ספר זה. סיפור הצלה מופלא באמת אבל קטן אמונה שכמותי, קשה לי להאמין שניתן לשרוד 10 ימים ללא מים.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

יעל, את תמיד קוראת ואוהבת בניגוד למגמה.

אברהם
אברהם•לפני 5 שנים

ראובן..

אתה יכול יותר לפרט בבקשה את התגובה שלך? כתבת: כשחושבים על כך, יעל- גם 'לחיות'- ניצולי האנדים שנדחפו לקניבליזם.נכתב על כך ספר. אנדיורנס.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, מוריה.

הניצול מתאים מאד לספר לך סיפורים כאלה, נראה לי.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, zek.

זה ספרון קצר, כתוב היטב ומאפשר לך לדמיין.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, מורי.

אני מחזקת את האזהרה. אם יש בדעתך לצאת לשיט - בדוק היטב את כשירות הצוות וליתר ביטחון קח איתך חגורת הצלה ואקדח רקטות (-;
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

ראובן יש סיפורי הישרדות מדהימים

אנדיורנס הוא מופת של מנהיגות המביאה להישרדות בתנאים בלתי אפשריים. אבל כאשר מדובר בהישרדות בים נראה לי שהקושי מתגבר. במיוחד כשאתה לבד ואין לעין על מה לעצור כי הכל מרחב כחול ללא סוף.
מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 5 שנים
איך ידעת שאני במצב רוח לסיפורי ימאות? תודה רבה, יעל.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

יעל, אהבתי את הסקירה ומארקס הוא סופר שאני אוהב במיוחד, תודה לך.

מורי
מורי•לפני 5 שנים

תודה על האזהרה.

ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

כשחושבים על כך, יעל-

גם 'לחיות'- ניצולי האנדים שנדחפו לקניבליזם.נכתב על כך ספר. אנדיורנס.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, אושר.

יש נקודות דמיון.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

תודה רבה, ראובן.

"בלתי שביר" היה סיפור שלא יאמן של הישרדות מתגלגלת, סיפור מדהים. מה שנשמע לא סביר בכלל מן הסתם קרה, אם השורדים נשארו בחיים לספר על זה.
א
אושר•לפני 5 שנים

כמו בארץ

ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

נושא מעניין

היו סיפורי הישרדות של מלחים ואחרים בסירת הצלה שנשמעים לא סבירים כלל.
20 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 6 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "סיפורו של ניצול"

סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

גבריאל גרסיה מארקס

לפני שזכה בפרס נובל ולפני שכתב את מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסיה מארקס היה עיתונאי צעיר שחיפש את האמת, ומי שמחפש את האמת מהווה לעיתים סכנה לממסד. "סיפורו של ניצול" שהתפרסם ב-1955 כסדרת כתבות בעיתון קולומביאני, הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאומץ ולתעוזה שהפכו אותו לאחד מגדולי הסופרים.

זהו תיאור דרמטי של עשרת ימי הישרדותו של לואיס אלחנדרו ולסקו, ימאי קולומביאני צעיר שנסחף בלב ים לאחר שהמשחתת הצבאית עליה שירת נטתה לפתע והטילה אותו ואת חלק מחבריו אל הגלים.

ולסקו מוצא את עצמו לבד על רפסודה קטנה בלב ים הקריבי, ללא מים ומזון תחת השמש הקופחת ועם כרישים שסובבים אותו. למרות תנאים קשים אלו, ולסקו שורד 10 ימים. זה סיפור על כוח רצון מדהים, על יכולת הישרדות ועל הפחד מהמוות.

אבל זהו לא רק סיפור הישרדות. זהו גם סיפור על איך בונים גיבור ואיך מסתירים את האמת. כשהכתבות יצאו לאור הן הפכו את ולסקו לגיבור לאומי. אך בין השורות, מארקס חושף משהו אחר לגמרי:

לא סערה גרמה לאסון (7 חבריו שנפלו לים לא שרדו), אלא העובדה שהספינה נשאה מטען מיותר ובלתי חוקי שהכביד עליה וגרם לאיבוד שיווי משקל. הגילוי הזה זעזע את הצבא הקולומביאני – ובעקבות פרסום הסיפור, מארקס פוטר מהעיתון ונאלץ לעזוב את בוגוטה. יש לזכור כי הימים הם ימי שלטונו של הדיקטטור גוסטבו רוחאס פינייה כך שמארקס יצא כאן די בזול. זוהי ביקורת חדה על מנגנוני השלטון והתקשורת, על הדרך שבה מצנזרים אמת ומעצבים תדמית פטריוטית לצרכים פוליטיים וזה מרתק.

הספר כתוב בסגנון של דיווח עיתונאי מדויק ולכאורה יבש, אך מתחת לפני השטח יש הרבה רגש, חמלה וביקורת. מארקס נצמד לעובדות אך יודע בדיוק מתי לסטות מהן כדי לחדד תובנה אנושית. הוא בונה את הדמות של ולסקו לא כגיבור הוליוודי אלא כאדם החפץ חיים.

זהו טקסט שהכוח שלו טמון בפשטותו וביחד עם סיפור ההישרדות המופלא, התוצאה מרשימה ובהחלט שווה קריאה.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

גבריאל גרסיה מארקס

משמו של הספר, ומתמונת הכריכה, כבר ניתן להבין שמדובר ברומן השייך לז'אנר סיפורי ההישרדות בים, ואכן הסיפור הזה הוא סיפור הישרדות מופלא של מלח שנפל אל הים הקריבי בשנת 1955, ושרד עשרה ימים בלי אוכל ומים. המלח ששרד נחשב היה לגיבור לאומי בקולומביה, כאשר השילטון ניסה להסתיר את כשליו ואת נסיבות נפילתו של המלח אל הים. אך המלח עצמו פנה מיוזמתו לעיתון וביקש לספר את הסיפור האמיתי. הסתבר שהמלח ניחן "במספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו". גבריאל גרסיה מארקס היה העיתונאי, שהיה די אלמוני באותם ימים, שהתמנה לתחקר את הימאי, והסיפור שהתפרסם בסמוך לאירועים ככתבה עיתונאית במשך ארבע עשר ימים זכה להצלחה מסחררת. אלא שהבחירה לספר את סיפורו כפי שהוא ולפרסמו, עלתה גם לניצול, שנודה על ידי הדיקטטורה המושחתת, וגם לעיתון, שנסגר כעבור זמן לא רב, במחיר לא פשוט. איסוף הכתבות לספר קרה רק בשנת 1970, ותורגם לעברית רק לאחרונה. אני מניח שהסיפור הנשכח הזה לא היה זוכה לעדנה אלמלא שמו של הסופר הנודע היה חתום עליו, כמו שגם מארקס עצמו מודה בפתח הדבר.

הסיפור קצר ותמציתי יחסית, והוא מופלא ומרתק מעצם היותו. הוא כתוב בגוף ראשון ומוגש לקורא בצורה ישירה ופשוטה, כמובן קשה לדעת מה מהדברים הם מילותיו של המלח, שמארקס מעיד שניחן בכישרון סיפורי, ומה מהדברים הם תוצרי העיבוד של מארקס, אבל ניכר שיד רגישה נגעה בפרטים היבשים והעניקה להם מלאות ושימת לב.
"השעה הייתה עשרה לשבע. אחרי הרבה זמן – שעתיים, אולי שלוש – השעה הייתה חמישה לשבע". זו דוגמה לחווית הזמן בלילה הראשון, הבלתי נגמר, לבד באוקיינוס השחור והחשוך. "אי אפשר בכלל לתאר לילה על רפסודה כשלא קורה כלום ואתה מת מפחד מהחיות, ויש לך שעון זרחני שאתה לא יכול להפסיק להסתכל בו אפילו לדקה. זה היה עינוי. מרוב ייאוש החלטתי להוריד אותו ולהכניס אותו לכיס, כדי לא להסתכל כל הזמן מה השעה. כשלא יכולתי להתאפק יותר השעה הייתה עשרים לתשע... צריך לעבור לילה בים כשאתה יושב על רפסודה ומסתכל בשעון כדי לדעת שהלילה ארוך הרבה יותר מהיום". זו הרגישות הספרותית והפרטים הקטנים שהופכים מילים לסיפור.

הסיפור קולח ואף עוצר נשימה לעיתים, והדרמה, עזה ומובעת היטב במילים המשולבות של מארקס והמלח גם יחד. הרעב, הצמא, הייאוש, התקווה, המחשבות, המרחבים, הכרישים, השמש הקופחת והלילות הארוכים. הכל נארג לכדי סיפור ששווה קריאה, רצוי בלילה נטול כוכבים ובמיטה חמה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יוסף
סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

גבריאל גרסיה מארקס

סיפור קצר וקולח, זורם לקריאה, לא משהו שנשאר איתך אבל בהחלט ספר חביב ומהנה שאפשר לסיים ביממה.

לפני שנה•
★★★★★
•Lab Rat
סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

גבריאל גרסיה מארקס

אודה ולא אבוש- זהו הספר הראשון שיוצא לי לקרוא של גבריאל גרסיה מארקס, ומן הסתם הוא לא מייצג את יתר עבודתו, שכן על פי הנכתב במבוא הוא כנראה פרסום מחדש של כתבה או אוסף כתבות שפרסם מארקס במסגרת עבודתו כעיתונאי.

סיפור הישרדותו של לואיס אלחנדרו ואלסקו, מלח בצי הקולומביאני, מרתק, והצלחתו לזכור ולשחזר בפרטי פרטים את מהלך המסע המפרך שעבר מעוררת השתאות.

לדעתי עדיף לקוראים לדלג על ההקדמה, לקרוא את הסיפור עצמו ורק בסוף לחזור אל ההקדמה, אשר מספרת למעשה את סיפור ההמשך לתקרית היעלמות שמונה אנשי הצוות של המשחתת, השופך אור על פרק עגום ולא ידוע (לפחות לי) בהיסטוריה של קולומביה. לו אני מארקס הייתי משנה את סדר העריכה של הספר כך שההקדמה תהפוך לאפילוג.

הכתבות עליהן מבוסס הספר התפרסמו לאחר התקרית, ב-1955, והספר יצא לאור בשפת המקור ב-1970. חבל שלקח חמישים שנה עד שזכינו לקבל את גרסתו העברית, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא.

לפני 5 שנים•Fish_in_Paris
סיפורו של ניצול

סיפורו של ניצול

גבריאל גרסיה מארקס

בשנת 1955 ראיין הסופר גבריאל גארסייה מרקס כעיתונאי צעיר את הימאי הקולומביאני שניצל לאחר שנפל מספינת חיל הים ושהה 10 ימים על רפסודה מוקפת כרישים ללא מזון ושתייה עד שהצליח להגיע ליבשה גוסס ובסופו של דבר ניצל והפך להיות "ידוען" בזכות קורותיו בעשרת הימים האלו. לימים הפך מרקס את הכתבה לספר בו מתאר הימאי בגוף ראשון את קורותיו בים בעשרת הימים. נקרא בנשימה אחת וניתן לומר שזהו אחד מספרי ההישרדות המרתקים והמרשימים ביותר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רוני