ביקורת ספרותית על בחזרה אל קולד מאונטן - ספריה לעם #453 מאת צ'רלס פרייזר
ספר מעולה

---

אדה ואינמאן הכירו מעט מאוד לפני. היא הייתה בת יחידה לאב אלמן שגדלה בלי דאגות, בנחלה עצומה שאפשרית רק בארה"ב של אמצע המאה ה-19. הוא בחור צעיר, לאחת המשפחות הותיקות בעיירה השוכנת למרגלות 'קולד מאונטן' שבצפון קרוליינה, ההר שתמיד נמצא שם באופק. הם הכירו מעט מאוד, אבל זה כנראה הספיק להם כדי לדעת מה שזוג צריך לדעת.

אלא שמלחמת האזרחים פורצת. השנה היא כנראה 1861. ואיינמן יוצא להילחם עם הקונפדרציה של צבא הדרום נגד צבא הפדרלי של הצפון. 4 שנים חולפות, אינמאן שורד אבל נפצע קשה מאוד. ובתקופת ההחלמה הארוכה שלו, הוא מחליט שהספיק לו, מה גם שסוף המלחמה כבר נראית באופק, והוא מחליט לערוק. הוא יודע שהמלחמה מיצתה את עצמה, ובכל אופן הוא לא רואה את עצמו ממשיך להילחם מלחמה אבודה עם מטרה שמלכתחילה לא הצדיקה השחתת חיים כל כך גדולה. "הדבר האחד שאני יודע הוא, שכל מי שחושב שהפדרלים מוכנים למות כדי לשחרר עבדים, יש לו השקפה נדיבה מדי על האנושות".
גם על אדה הקושי לא פוסח, היא מתייתמת מאביה ומגלה שהיא לבד בעולם, עם נחלה רחבת היקף שאין לה מושג איך לעבד.
זהו הרקע לאפוס רחב היריעה הזה. אפוס, לכאורה בנאלי, שכבר סופר לא אחת, על אדם השב הביתה מן המלחמה, מצולק בגוף ובנפש, לזרועות אהובתו המחכה. אבל האפוס הזה לא נדוש ולא שגרתי.

אינמאן הוא עריק, והוא לא יכול להרשות לעצמו להיתפס, לעריקים שנתפסים על ידי חיל המשמר יש רק דרך אחת, דרך ללא מוצא. וכך הוא יוצא למסע של מאות רבות של קילומטרים בצידי דרכים, בשבילים לא מסומנים, ובפאתי עיירות נידחות, דרך נופי הבראשית של הרי הרכס הכחול שבמזרח ארצות הברית (שהוא חלק משרשרת הרכסים של הרי האפלצ'ים), כשהימים מתקצרים והולכים, החורף בפתח, והמלחמה לא עשתה את האנשים אנושיים יותר. אינמאן מתגלה כהומניסט, אבל לא תמים בכלל, אדם שהתוודע לא מעט לטבע האנושי, ומשתמש ביכולותיו הפיזיות כנגד העוולות שבדרך, אבל לא, לא מדובר בסיפור הרואי אמריקאי טיפוסי. אדה מצידה לומדת בדרך הקשה, בעזרת נערה דרומית גסת רוח, אך יעילה מאוד בעבודות כפיים ובשיקום החווה, איך להכין את הנחלה ואיך להיערך לחורף הקרב ובא. וכך העלילה נרקמת ומתקדמת לסירוגין בין מסעו של אינמאן, למסעה של אדה עד לסיומה המרטיט של האודיסיאה.

המסע ריאליסטי מאוד, הרעב ממשי, הקור בלילות צורב, והטיפוסים המפוקפקים, האלימים, מסואבי המלחמה והכוח, לא עושים הנחה למין האנושי. אבל הנופים מרהיבי העין מתוארים להפליא, השלכת והצבע הצהוב ההולך וכובש את הירוק, הפלגים, העצים העצומים, הגשמים והשלגים שמתחילים לרדת, וכשברקע נזכרים גם מי שאיכלס את אותם נופים, 30 שנים קודם לעלילת הספר, לפני גירושם במסלול הדמעות המפורסם.
ויש גם מפגשים שנחקקים, מפגשים עם דמויות, מיתיות כמעט, כמו האישה רועת העיזים שגרה לבדה כבר יותר משני עשורים, בלב החורש. הנה קטע אחד מאותה פגישה, הוא עשוי לתת טעימה מרוח הספר (אזהרת קריאה מסוימת):

"הוא מצא אותה כפופה תחת סככה מקורה בענפי אורן, מניחה זרדים על הגחלים של מדורת הבישול, שהיו מכוסות אפר. כשהצליחה להבעיר אש ניגש אינמאן למדורה וחימם מולה את ידיו. האישה השליכה חתיכות גדולות של קריה אל המדורה, הרימה אגן לבן, מצופה אמייל, התרחקה מעט וישבה על הקרקע. עז ברודה קטנה, חומה ולבנה ניגשה אליה, והיא ליטפה אותה וגירדה אותה תחת צווארה עד שקיפלה את רגליה ושכבה. צווארה הארוך של הבהמה היה מתוח. האשה גרדה אותה תחת הלסת וליטפה את אוזניה. אינמאן חשב שזו תמונה מעוררת שלווה. הוא הסתכל לראות איך היא ממשיכה ללטף אותה בידה השמאלית, ומושיטה את הימנית לכיסה סינרה. בתנועה אחת שלפה סכין קצרת להב, חתכה חתך עמוק בעורק שמתחת לקו הלסת, וקרבה את האגן הלבן לאסוף את פרץ הדם הבהיר. החיה פרכסה פעם אחת, אחר-כך שכבה ורעדה, והאשה המשיכה לגרד את הפרווה וללטף את האוזניים. האגן התמלא באטיות, והעז והאשה הביטו בריכוז למרחקים, כאילו המתינו לאות".

הספר הזה מספר את סיפורה של תקופה, של מקום, של חברה ושל יחידים שהושחתו על ידי מלחמה ארוכה, ושל האנשים המעטים שמצליחים לשמר את האנושיות שלהם. אבל הוא גם חורג מעבר לתקופה ומעבר לזמן, ומספר את מסעם של האנשים, של הגבר ושל האישה, האינדיווידואלים, באשר הם.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על בחזרה אל קולד מאונטן - ספריה לעם #453