ביקורת ספרותית על בגידתה של ריטה הייוורת - ספריה לעם #765 מאת מנואל פואיג
ספר לא משהו

---

לפני שלושים וכמה שנים הייתי קומונרית בנוער העובד ביד אליהו. פעם בשבוע היינו מקרינים בקן סרט. כדי שזה יקרה מישהו מאיתנו, הקומונרים (היינו שלושה), היה נוסע לאלנבי בתל אביב לאיזה מקום שהיה מין ספריה של סרטי 16 מ"מ, מחזיר את הסרט של שבוע שעבר ולוקח את הגלגלים של הסרט החדש. המבחר לא היה גדול, או, אם לדייק, היה אולי גדול אבל לגמרי לא איכותי. הרבה מאד סרטים ממש לא טובים שאף אחד לא שמע עליהם ואלה שכן היו מפורסמים יחסית היו כבר ישנים מאד. היו שם כמה, "יום רביעי הגדול" או "כנגד כל הסיכויים", שעד היום אני זוכרת היטב רק מפני שאלה היו הסרטים הכי מוצלחים בספרייה הזאת, ככה שראיתי אותם לא מעט פעמים. (פתאם אני נזכרת שהיה גם איזה סרט אימה על איזו אוניברסיטה או משהו שבאחת הסצינות שלו סטודנט קפץ ראש לבריכה שרוקנו ממנה את המים בלי שהוא ידע, אבל אני לא זוכרת איך קראו לזה. בטח יש לא מעט בוגרים של הנוער העובד שגדלו על הפנינה הזאת).

פריפריה לא חייבת להיות רחוקה מלב העניינים. היא יכולה להיות שני מטר מהם ובכל זאת להתנהל באיזה קצב אחר ובהשהייה רבת ימים. ומה שיפה (או לא, עניין של השקפה) זה שכשמספרים לך על פריפריה ארגנטינאית, שני מטר מבואנוס איירס (שגם אליה אפשר להתייחס כפריפריה, אבל נעזוב את זה עכשיו), את יכולה להבין את זה היטב ולזהות אותה בעולמך וגם לקלוט הרבה מהניואנסים כי השפה התרבותית, זאת ששואבת את ההשפעות שלה מספרים או מקולנוע, היא אותה שפה. בסופו של דבר אלה אותם סרטים שמגיעים מאירופה או מאמריקה והדיליי אותו דיליי. גם הרצון להיות כמו משהו אחר, כמו מרכז העניינים הגדול והנוצץ, הוא אותו הרצון.

פואיג לוקח את הדבר הזה ועושה איתו משהו שיכול היה להיות מאד מעניין. זה אפילו התחיל ככה. אמנם נהוג לצוות שלא להסתכל בקנקן, אבל כאן הקנקן מבריק ומוכרחים להסתכל בו.

כמעט כל פרק בספר הזה הוא יצירה של אמצעי ספרותי, את חלקם אני פוגשת בפעם הראשונה, וכקוראת יש בזה לא רק חידוש, זה דבר שמכריח אותי לשתף פעולה כי יש פה חלקים שאין להם כמעט קיום בלעדי. למשל, פרק שלם שכולו שיחה טלפונית, אני שומעת רק את אחד מהצדדים, צריכה לנחש עם מי מדברים ולפעמים גם על מה,
או,
חלקים שלמים שהם שיחות שלוקחים בהן חלק מספר לא מבוטל של אנשים, לא לגמרי ברור הקשר ביניהם וגם לא כתוב מי הדובר, אפשר רק לנחש,
או,
מחשבות של ילד בן 6, שלשול קופצני שנמשך על פני לא מעט עמודים,
ושימושים בשפה, שפה פרחית ושפה אקדמית וסתם גבוהה ויומיומית,
ודוקא העניין הזה עשוי מצויין ואולי מפני שפואיג היה כנראה קודם כל איש של קולנוע ורק אחר כך סופר, הוא לא מתערב ונותן לגיבורים שלו לנהל סצינות שלמות בעצמם. אבל צריך גם לזכור שבקולנוע התמונות עושות חלק גדול מהעבודה וברוב הספרים הסופר מחליף את זה ומאפשר הצצה מגבוה וכאן כל התפקידים האלה מוטלים על הקוראת.

ולא היה לי אכפת לו רק התוכן היה יותר מעניין כי בסופו של דבר יש פה כמה דמויות, בעיקר ילדים ומתבגרים אבל לא רק, שלא הרבה קורה להם ואיכשהו לא הצלחתי להרגיש באמת משהו או לפתח אכפתיות כלפי מישהו מהם, והעלילה קלושה, כאילו פואיג שכח לאן צריך לכוון את הזרקור והשאיר אותו ככה שמעגל האור נמצא סביב הטכניקות המצויינות שלו, אבל לא סביב הגיבורים, כך שקצת התעייפתי ופרשתי מזה בעמוד 245 מתוך 332 עמודים אפשריים.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על בגידתה של ריטה הייוורת - ספריה לעם #765