“לפני שלושים וכמה שנים הייתי קומונרית בנוער העובד ביד אליהו. פעם בשבוע היינו מקרינים בקן סרט. כדי שזה יקרה מישהו מאיתנו, הקומונרים (היינו שלושה), היה נוסע לאלנבי בתל אביב לאיזה מקום שהיה מין ספריה של סרטי 16 מ"מ, מחזיר את הסרט של שבוע שעבר ולוקח את הגלגלים של הסרט החדש. המבחר לא היה גדול, או, אם לדייק, היה אולי גדול אבל לגמרי לא איכותי. הרבה מאד סרטים ממש לא טובים שאף אחד לא שמע עליהם ואלה שכן היו מפורסמים יחסית היו כבר ישנים מאד. היו שם כמה, "יום רביעי הגדול" או "כנגד כל הסיכויים", שעד היום אני זוכרת היטב רק מפני שאלה היו הסרטים הכי מוצלחים בספרייה הזאת, ככה שראיתי אותם לא מעט פעמים. (פתאם אני נזכרת שהיה גם איזה סרט אימה על איזו אוניברסיטה או משהו שבאחת הסצינות שלו סטודנט קפץ ראש לבריכה שרוקנו ממנה את המים בלי שהוא ידע, אבל אני לא זוכרת איך קראו לזה. בטח יש לא מעט בוגרים של הנוער העובד שגדלו על הפנינה הזאת).

פריפריה לא חייבת להיות רחוקה מלב העניינים. היא יכולה להיות שני מטר מהם ובכל זאת להתנהל באיזה קצב אחר ובהשהייה רבת ימים. ומה שיפה (או לא, עניין של השקפה) זה שכשמספרים לך על פריפריה ארגנטינאית, שני מטר מבואנוס איירס (שגם אליה אפשר להתייחס כפריפריה, אבל נעזוב את זה עכשיו), את יכולה להבין את זה היטב ולזהות אותה בעולמך וגם לקלוט הרבה מהניואנסים כי השפה התרבותית, זאת ששואבת את ההשפעות שלה מספרים או מקולנוע, היא אותה שפה. בסופו של דבר אלה אותם סרטים שמגיעים מאירופה או מאמריקה והדיליי אותו דיליי. גם הרצון להיות כמו משהו אחר, כמו מרכז העניינים הגדול והנוצץ, הוא אותו הרצון.

פואיג לוקח את הדבר הזה ועושה איתו משהו שיכול היה להיות מאד מעניין. זה אפילו התחיל ככה. אמנם נהוג לצוות שלא להסתכל בקנקן, אבל כאן הקנקן מבריק ומוכרחים להסתכל בו.

כמעט כל פרק בספר הזה הוא יצירה של אמצעי ספרותי, את חלקם אני פוגשת בפעם הראשונה, וכקוראת יש בזה לא רק חידוש, זה דבר שמכריח אותי לשתף פעולה כי יש פה חלקים שאין להם כמעט קיום בלעדי. למשל, פרק שלם שכולו שיחה טלפונית, אני שומעת רק את אחד מהצדדים, צריכה לנחש עם מי מדברים ולפעמים גם על מה,
או,
חלקים שלמים שהם שיחות שלוקחים בהן חלק מספר לא מבוטל של אנשים, לא לגמרי ברור הקשר ביניהם וגם לא כתוב מי הדובר, אפשר רק לנחש,
או,
מחשבות של ילד בן 6, שלשול קופצני שנמשך על פני לא מעט עמודים,
ושימושים בשפה, שפה פרחית ושפה אקדמית וסתם גבוהה ויומיומית,
ודוקא העניין הזה עשוי מצויין ואולי מפני שפואיג היה כנראה קודם כל איש של קולנוע ורק אחר כך סופר, הוא לא מתערב ונותן לגיבורים שלו לנהל סצינות שלמות בעצמם. אבל צריך גם לזכור שבקולנוע התמונות עושות חלק גדול מהעבודה וברוב הספרים הסופר מחליף את זה ומאפשר הצצה מגבוה וכאן כל התפקידים האלה מוטלים על הקוראת.

ולא היה לי אכפת לו רק התוכן היה יותר מעניין כי בסופו של דבר יש פה כמה דמויות, בעיקר ילדים ומתבגרים אבל לא רק, שלא הרבה קורה להם ואיכשהו לא הצלחתי להרגיש באמת משהו או לפתח אכפתיות כלפי מישהו מהם, והעלילה קלושה, כאילו פואיג שכח לאן צריך לכוון את הזרקור והשאיר אותו ככה שמעגל האור נמצא סביב הטכניקות המצויינות שלו, אבל לא סביב הגיבורים, כך שקצת התעייפתי ופרשתי מזה בעמוד 245 מתוך 332 עמודים אפשריים.”

“הספר מתרחש בשנות ה30 של המאה שעברה בארגנטינה. יש בספר הרבה דמויות כל פרק כתוב כמונולוג של דמות אחרת. למרות שכתוב בגב הכריכה על טוטו ילד רגיש אפשר להתבלבל ולחשוב שהספר רק עליו אך חוץ מטוטו יש עוד דמויות של חברים שלו ושל נערים ונערות סביבו. אי אפשר להתעלם שבספר יש המון סקס וכתיבה על מין לדעתי לפעמים זה מיותר. אני חושב שההתעסקות הרבה של מנואל פואיג במין קשורה לכך שהוא מתאר את גיל ההתגברות של גיבורי הספר לכן המין מאוד נוכח בכתיבה של פואיג.
דבר שאהבתי בספר הוא שאין קול סמכותי של מספר כל פרק יש מונולוג של דמות אחרת וחשתי במהלך הקריאה חווית זרימה עם הספר. היה לי קל לקרוא את הספר הוא לא מסובך אני לא כותב על העלילה כי כל פרק עומד בפני עצמו רק אכתוב שהכתיבה של פואיג היא לפי סיטואציות שונות שקורות לגיבורי הרומן. דבר מעניין נוסף הוא שהספר יצא לאור בארגנטינה ב1968 זהו הרומן הראשון של מנואל פואיג ובעיירת הולדתו שרפו את הספר זה לא מנע את הצלחתו הגדולה בכל העולם וגם בארגנטינה.
טוטו הילד הרגיש אוהב מאוד קולנוע ובספר מוזכרים שמות סרטים רבים.
הרומן הזה הוא לדעתי מוצלח מאוד הקריאה זורמת ונהניתי לקרוא אותו.”