יש ספרים שאני גומאת בריצה קלילה מהדף הראשון עד האחרון. הריצה תמיד בקו ישר והמבט נישא קדימה אל סוף הספר.
ויש ספרים, כמו הספר הזה, אותם אני גומאת לאט, ובכוונה. מתקדמת בצעדים קטנים, מתענגת על כל מילה ועל כל משפט. לא פעם פוסעת גם אחורה, קוראת שוב משפטים, פסקאות, לעיתים עמוד שלם, ונשבית בקסמיהם. אינני ממהרת לשום מקום. להיפך – פעמים רבות אני חשה שאיני רוצה שהספר יגיע אל סופו.

אני לא רק גומאת לא

על כוס קפה מר, נטול קוביות סוכר, מול דפים ריקים, צפים ועולים זיכרונות העבר של ח'אלד, גיבור ספרה של אחלאם מסתע'אנמי. מסתע'אנמי, סופרת ומשוררת אלג'ירית, בחרה להגיש את הסיפור, בגוף ראשון, מפיו של גבר, הנושא על גופו את צלקות המלחמה לשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי. גבריות ונשיות הם מוטיבים מרכזיים בסיפור זה. גבריות חלופית המנסה לטשטש את הגברתנות הצבאית, ונשיות הנעה בין המסורתיות למרדנות.

ח'אלד, צעי

סיפור נדיר ומפעים שנכתב פעם בדור.
הסף הכי קרוב למושלמות.

כבוד לסופרת, למתרגמת <mark>מיכל סלע</mark> ולכותבת אחרית דבר אורית ואקנין-יקותיאלי.

ספר שונה ומיוחד מהמקובל בהרבה מובנים. תשתית העלילה, ח'אלד הוא לוחם חרות אלג'ירי שמאבד את ידו באחד הקרבות בקונסטנטין והופך לצייר בפריז.
אחלאם היא בתו של סי טאהר, לוחם ממנהיגי המרד שלחם שכם עם שכם עם ח'אלד. אחלאם נפגשת אתו בתערוכה שהוא מציג. אין זו הפגישה הראשונה כי הקודמת לה הייתה כעשרים וחמש שנים, כשאביה מבקש כי יעביר דבר מה לבתו בת כמה החודשים זמן קצר לפני מותו בקרב.
חרף פער הגילים, מתפתח סיפור