הסרט הציפורים (1963) הוא, ללא ספק, אחת מיצירות המופת של אלפרד היצ'קוק. סרט זה נעשה לאחר "פסיכו" ולפני "מארני" (שלושה סרטים המהווים מעין טרילוגיה), והוא מדגיש את החרדות ההיוליות ביותר של האנושות הניצבת אל מול ההתקוממות האלימה של אימא - טבע. הסרט הנו עיבור חופשי לסיפור קצר מאת דפנה די מורייה, והרעיון הבסיסי לתסריטו ניזון בעיקר מידיעות בעיתונות על מתקפות ציפורים שהתחוללו באותה עת בקליפורניה. זו יצירה מורכבת ועשירה העוסקת בבעיות של מין, של מגדר ושל יחסי משפחה אדיפליים הרסניים. במחקר מבריק ופרטני מתארת קמיל פאגליה את אופני הפקתו של הסרט ואת תכונותיו האסתטיות, הטכניות והמיתיות. בגישה האופיינית למחקריה בתרבות הפופולרית היא משלבת דיון בפרטים אוטוביוגרפיים של הבמאי ושל שחקניתו הראשית ותגליתו, טיפי הררן, עם הבחנות פסיכואנליטיות - מגדריות הממקמות את "הציפורים" לצד יצירות אחרות של היצ'קוק, כמו גם לצד יצירות ספרות ואמנות. פאגליה רואה בסרט מעין תגובה שמרנית - רריקלית של היצ'קוק לשחרור האישה באמריקה של שנות ה60 - : האישה היא - היא הציפור ששוחררה מהכלוב והפרה את "סדרי הטבע הקוסמיים", והתוצאות הרות אסון. ספר זה מהווה גם הזדמנות נוחה לקורא הישראלי להתוודע לאחת מהתיאורטיקניות הפמיניסטיות הנועזות והחשובות הפועלות כיום בארצות הברית. בניגוד לעמיתותיה, "הפמיניסטיות הפרוטסטנטיות", פאגליה מייצגת מעין פמיניזם פרדוקסלי רווי סתירות פנימיות: פמיניזם קתולי - פגאני (בהשראה ניטשיאנית), אשר בשפתו הבוטה יוצא נגד "הפמיניזם השמאלני, הממוסד והצדקני": פמיניזם השואב עוצמה והשראה מגופה ומיניותה המופגנת של האישה האמזונית בנוסח מדונה. קמיל פאגליה היא פרופסור למרעי הרוח באוניברסיטה לאמנות בפילדלפיה. פרסמה מאמרים וספרים ובהם התייחסויות מעוררות מחלוקת לאמנות, תרנות, פמיניזם ותקינות פוליטית. בין פרסומיה הרבים ניתן למנות את הספרים: Sexual Personae Sex, Art and American Colture Vamps and Tramps