אמיל זולא (1840-1902) היה צעיר בן 28 כשכתב ספר זה. רמת כתיבתו ועמקות מחשבתו בהכנסו לנבכי נפשם ורוחם של גיבורי הסיפור מרשימה.
לעובדת הצלחתו של ספר זה והיותו כה קריא וכתוב היטב שותפה המתרגמת המופתית <mark>מרים טבעון</mark>. זהו הספר היחיד של זולא שתרגמה טבעון ואייכות עבודתה בו מורגשת בכל משפט. טבעון(1946-) זכתה ב-1995 בפרס היצירה מטעם משרד החינוך והתרבות על עבודתה בתרגום. היא תרגמה ספרים לעברית מצרפתית ופורטוגז

לקום כל בוקר ליום חדש

סטיב היה המורה לאנגלית שלי בכיתה החלשה בתיכון, לה השתייכתי כמי שהיה חלש בשפות. לכיתה הזאת הייתה סטיגמה של מפסידנים, חשבו שהרבה לא יצא מאתנו. סטיב עצמו נבחר ללמד אותנו, משום שגם ממנו לא ציפו לגדולות, איש ים בעברו, המקורקע לחוף מסיבה לא ידועה. בבוקר הוא היה מופיע לכיתה במבט עייף עם עיניים טרוטות ואדמות. אמרו שיש לו בעיית שתיה. הרבה לא ידענו על חייו העלומים, אמרו שהיה מתאגרף,

ישבתי ברכבת התחתית באחד הפרברים וקראתי עיתון בדרכי לסדני, מתי שהוא העיניים התערפלו לי ובקושי ראיתי. חשבתי שאולי אם אפקח את העיניים במקסימום שלהם אראה טוב שוב. אך התבדיתי. ירדתי מהרכבת כשאני מחשבת את הדרך וכמה מדרגות או מעברי חצייה נשארו לי להגיע. כמעט ולא הצלחתי לראות ואז סוף סוף כשהגעתי כבר קרוב לאכסניה ששם גרתי כבר זחלתי על ארבע על המדרכה ממששת את המעקה. ( מחזה סוריאליסטי לכל הדעות ) בפתח הדלת

צבעים נמוגים

לפני שנים רבות, בקרנו ברומא, רעייתי ואני, שם במוזיאון האמנות על גבעת הקפיטול, ליד יצירתו של קרוואג'יו, אמן הבארוק, ראינו זוג ישראלים קשישים התומכים האחד בשנייה ודמעות מציפות את עיניהם בשעה שהם הביטו לתמונה. הזוג יצא למסע אחרון בכדי לשחזר מסע מנעוריהם, מראשית אהבתם, לרגעים שיעניקו להם חוויית חיים מנחמת מהתבוננות חוזרת ביצירת אמנות המעוררת תחושות חריפות של יופי הכרוך בכאב ואולי גם מע

לסאראמאגו היה רעיון – להסתכל לאנושות בלבן של העיניים דרך תרחיש אפוקליפטי דמיוני של עיוורון כללי. הסיפור נפתח בבחור אשר מתעוור באופן פתאומי בעודו ממתין במכוניתו לרמזור ירוק. הוא מובל לביתו בסיועו של עובר אורח, אשר מחליט לנצל את עיוורונו וגונב את מכוניתו. אשתו של העיוור לוקחת אותו אל רופא העיניים אשר לא מוצא כל בעיה בעיניו. בינתיים אותו גנב, עובר האורח, גם מתעוור, וכך, כמו באפקט דומינו, מתברר שהעיו

יש סקירות שלידתן קלה לי ויוצאות ממני בפרץ קולח מיד בתום הקריאה. ישנן כאלה שנשארות כמוסות בלבי ובמחשבותיי ואינני מצליחה להביאן לעולם, ואילו אחרות - נידרש להן הריון של שבוע נוסף או יותר עד שיבשילו ויהיו מוכנות להגיח מתוכי.
הסקירה הזאת נמנית על הסוג האחרון.

הספר "מחברות הפרידה" הביא אותי לשוב להרהר במה שאיני נותנת מספיק את דעתי עליו. להרהר במה שאני יודעת אך מקבלת כמובן מאליו – ולא הוא!
כאישה

איך מתחילים לתאר ספר כזה? מהעלילה? מהשפה? מהתרגום? בעיה בספר כזה יוצא דופן.

עלילה:

מדובר באדם המוצא עצמו עיוור לגמרי, כשבעיניו לובן זוהר ולא חשיכה, אבל עיוורון שכזה התוקע אותו ברמזור בעירו ואינו מאפשר לו להמשיך לזוז. בחור המתנדב להזיז את הרכב ולקחתו הביתה אכן משיבו לביתו וגונב אגב כך את מכוניתו. מאוחר יותר מתעוור הגנב. כך מתפתחת לה העלילה כשהעיוור הראשון, כך הוא מכונה בספר כשלשאר הדמויות אין

לכל מי שרגיש לספוילרים, כל המידע שאני חושף ויותר נמצא כבר בגב הספר.

אז על מה הסיפור?
חבורה של אנשים שמתעוורים, בעיוורון חדש ושונה, עיוורון לבן. זה מתחיל בנהג שמתעוור לפתע ברמזור. אשתו לוקחת אותו להיבדק אצל רופא עניים. בחדר המתנה יושבים זונה צעירה שבהמשך מתעוורת במהלך אורגזמה מינית. ילד פוזל עם אמו. זקן עם רטייה על עינו. כל מי שהיה בקליניקה כולל רופא העניים מתעוורים.

המגפה המדבקת מאלצת את

את "הרוח לוחשת לעגורנים" של לידיה ז'ורז קראתי לפני מספר שנים, זהו אחד הספרים המשובחים שקראתי וללא ספק היה מתברג לרשימת עשרת הספרים הטובים שקראתי אי פעם.
ספר זה בהחלט מבסס את מקומה כסופרת מעולה. אייכות הכתיבה הוא הצד החזק ביותר של המחברת. יחד עם אייכות התרגום הגבוהה של <mark>מרים טבעון</mark> מבטיח לנו קריאה משובחת. העלילה מעניינת אבל לא מרתקת ולכן 4 כוכבים בלבד.
הספר סובב סביב עלילותיה של להקת פופ-סווינג נשי