"הנושא לוֹ טיפשה בחוכמה יעשה!
שאישה משֹכילה על עצמי אעמיס?
בְּמוּדע אֶת חיַי על עצמי להמאיס?!
שֶאָלין בְּביתי מין ברייה מפוּלפּלת
שתובעת ליצוק לחייה תוחלת?!
שֶאֶת אורחַיי תקסים בהבחנה חדה
וּמה אני, סליחה, הָעֵזר כְּנגדה?
לא, לא, איני חָפֵץ בנפש נַעֲלָה,
כזאת רק תמרר את חיי בעלהּ.
אישה קוראת ספרים וחורזת שירה
מִבּחינתי מִדַי מוכשרת לַמִשׂרה;
אני רוצה אישה שֶבּוּרוּתה זוהרת,
שבשבילה חרוּ

לא בכוונה, קראתי ביום האשה.

“אֶת טבע האישה מכיר, לצערי;
חוכמות ותחבולות — אך לא בבית־ספרי.
נערכתי. נקטתי מִשנֶה זהירות:
האישה שאֶשׂא היא... מופת של בּוּרוּת!”

קומדיה תיאטרלית המתארת את ארנולף, דמות נלעגת וגרוטסקית כדמויות רבות של מולייר, הסבור כי כל אישה סופה שתצמיח קרניים לבעלה, ומחליט להתחתן עם בת חסותו הצעירה והנאיבית.
את אנייס הצעירה טיפח מאז היתה בת 5. הוא שלח אותה לגדול במנזר עד גי

עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי ועוד יותר זמן מאז הפעם האחרונה שהצלחתי להוריד סוף-סוף עוד קלאסיקה מהרשימה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה עוד ועוד ספרים בלי הסבלנות הדרושה לשבת ולסיים אותם.

זה לא לומר שלא קראתי כלל. למעשה אני רוצה לצעוק מהגג לכל האנשים במדינה לקרוא את The Anthropocene Reviewed של ג'ון גרין (כן, אותו הבחור שכתב את אשמת הכוכבים)- מדובר בקובץ מאמרים על האנושות על כל גוונ

חמוד מאוד. בניגוד ל"קמצן" לא היה כאן שום קטע שבאמת הצחיק אותי עד לצחוק בקול רם, אבל נו, הרבה מההומור כאן נשען על המשחק, ניתן לו את ההנחה הזו.

מה שכן, בניגוד ל"קמצן" דווקא מאוד אהבתי את הסיום. הוא מאוד פוליטי ומושחז, יש בו ביקורת מרומזת כלפי השלטון הצרפתי בתקופה להרגשתי, אבל מרומזת מספיק כדי שהמלך יוכל לראות את המחזה הזה ולהנות ממנו.

מילה על מבנה המחזה והתרגום; זה מחזה מחורז, והקריאה בו הייתה

אינני טיפוס של מתוק ואני לא מהמנשנשים. לכן, דודא לנשנוש מתוק יש לי בערך אחת לשנה-שנתיים. אבל לעתים רחוקות, בחג או יום הולדת, אני מקבלת איזה מארז פרלינים יוקרתי. בתחילה, המארז ישב שנה בארון בלי להאכל. למעשה, יאכל רק קנאה בכל המוצרים האחרים שנכנסים ויוצאים. אבל יום אחד תהיה לי נפילת סוכר קטנה, ואכניס אחד לפה. כל אחד מהשוקולדים הקטנים יתגלה כגן עדן מלא נוגט, מצופה נייר כסף עדין שהרשרוש החושני שהוא מש

ספר חובה להאזנה, הקריין מעולה.
הייתי זקוקה למעט צחוק ,שמחה והעלאת המורל, והנה מגיע לו ספר ישן בהוצאה חדשה עם תרגום חדש מהוצאת לוקוס. מה אגיד, פשוט נפלא. המחזה בחריזה נפלאה, שזור בפנינים מרובות מהחיים. מה אומר לכם, החיוך לא מש משפתיי. הספר קצרצר, שעתיים וקצת ונגמר.
טרטיף (בתרגום מצרפתית) הוא נוכל , רמאי. מתחזה לאיש דת מגיע, יחפן חסר כל רעב. מתדפק על דלתה של משפחה בעלת אמצעים. אורגון בעל הדירה ו

הביקורת מתייחסת רק ל"חולה המדומה", את שאר המחזות באסופה ביקרתי בנפרד בעבר.

המחזה עוסק בהיפוכונדר עם אישה גולד דיגרית (כמובן שהמונחים הללו לא היו קיימים אז, אבל אלו אכן הדמויות) שרוצה לחתן את הבת שלו עם בן של רופא, בעוד היא מאוהבת בבחור שלמרבה חרדתה של כל אם פולנייה אינו בקיא ברזי הרפואה.
כמו בכל שאר תרגומי מולייר של ביז'אווי, גם כאן התרגום חי מאוד, וקורע מצחוק. אחרי שקראתי את המחזה גיליתי שיש

בית ספר לנשים, את האמת השם הזה עורר בי תחילה רתיעה. כי חשבתי לעצמי אין לי כוח להאזין עכשיו לבית ספר ועוד לנשים. מזלי שאמרתי לעצמי, מולייר מה כבר יכול להיות. כשתתחילו להאזין לא תרצו להפסיק, למה? אחד כי העלילה בחרוזים, השפה גבוהה, והומור יש בשפע. בית ספר? אתם צוחקים עלי...ממש לא . רגע אולי קצת , כלומר בית ספר של החיים.
גבר עמיד וזקן מעוניין לשאת לאישה נערה צעירה. לא כל נערה צעירה תעמוד בקריטריונים

רציתי לרענן את הזכרון, ולכן האזנתי לספר.
שבה את ליבי "החיות " בה מתואר הקמצן הרפגון. מולייר מפיח בחיים בדמותו של הרפגון בצורה משכנעת ביותר. הרפגון גר בדירה עם שני ילדיו בנו ובתו. כל אחד מהם מאוהב , אך להרפגון תוכניות אחרות בנוגע לנישואי ילדיו.
הרפגון אינו סגפן,הוא אמנם חסכן אך אינו מונע מעצמו משרתים , טבח , רכב.
הספר מעניק רגעים קומיים והנאה , לא יכולתי להפסיק להאזין.
ספר מקסים שלא נס ליחו.