ביקורת ספרותית על בית ספר לנשים [לוקוס 2016] מאת מולייר
ספר טוב

---

"הנושא לוֹ טיפשה בחוכמה יעשה!
שאישה משֹכילה על עצמי אעמיס?
בְּמוּדע אֶת חיַי על עצמי להמאיס?!
שֶאָלין בְּביתי מין ברייה מפוּלפּלת
שתובעת ליצוק לחייה תוחלת?!
שֶאֶת אורחַיי תקסים בהבחנה חדה
וּמה אני, סליחה, הָעֵזר כְּנגדה?
לא, לא, איני חָפֵץ בנפש נַעֲלָה,
כזאת רק תמרר את חיי בעלהּ.
אישה קוראת ספרים וחורזת שירה
מִבּחינתי מִדַי מוכשרת לַמִשׂרה;
אני רוצה אישה שֶבּוּרוּתה זוהרת,
שבשבילה חרוּז זה אבן בְּשרשרת!
שֶאִם אגיד: 'הגיעו מים עד נפש', תצרח —
ותבדוק שאין הצפה בַּמטבח.
בקיצור, נחוצה לי בּוּרָה שתדע
לברך, לציית ולִתפּור. נקודה."

ארנולף, המכונה גם "מֶסְיֶה דֶה לָה נַיידֵי", הוא רווק מבוגר שלא התחתן מעולם בגלל שהוא חושש מנישואין לאישה שתבגוד בו.
הוא עושה את הדבר ההגיוני היחיד כדי למנוע את זה: קונה ילדה בת 5 מאישה בכפר, ומגדל אותה בבדידות במשך 15 שנה כדי שתהיה מטומטמת וחסרת מושג ככל האפשר. גרומינג על מלא, כן.. התזה שלו היא שאישה טיפשה לא תהיה מתוחכמת מספיק כדי לבגוד בו.
כשחבר שלו מעיר שאישה טיפשה מדי יכולה לבגוד בו בטעות כי היא לא תדע להבחין בין טוב ורע, "מסייה דה לה ניידי" נותן לו את התשובה המאלפת הבאה, שאני אאמץ לכל דיון עתידי:
"מה יפה הטיעון, הנימוק משכנע...
אבל מה? לא אותי! למה זה? לא יודע..."

בכל מקרה, הוא מביא את האישה הזו לעיר כדי להתחתן איתה, ואז מתגלה שהתוכנית שלו לא בהכרח תעבוד באופן חלק..

הקומדיה הזו פשוט קורעת, קראתי את רובה בעבודה וממש נאלצתי להתאפק לא לצחוק בקול רם במשרד.. כמובן שככל קומדיה, אין לי ספק שעל הבמה היא תצחיק עוד יותר, אבל עצם העובדה שאפילו רק כתובה על נייר היא הצליחה להוציא ממני צחוק אומרת הרבה על היכולות של מולייר כיוצר. קומדיה, ועוד על יחסי מינים, שלא מתיישנת מדי מכדי להצחיק מאות שנים לאחר שהיא נכתבה זה אירוע נדיר מאוד.

הגאונות של מולייר היא ביכולת שלו ליצור במחזותיו דיון אקטואלי לכל עת. הנושא של גבר שמעוניין בשליטה מוחלטת על הנשים בחייו, ונשים שמנסות לפרוץ את תקרת הזכוכית ולזכות בחירות ושוויון.. לצערנו זה עדיין נוכח גם במאה ה21.
מולייר מגחיך כאן את הפטריארכיה והדיכוי המיזוגני שהדמות של "דה לה ניידי" מייצגת באופן פשוט פנומנלי, ויוצר כאן טיעון משכנע ואפילו מרגש בנוגע ליכולות, השאיפות והזכויות האינהרנטיות שנמצאות גם בנשים שסבלו מדיכוי מרגע לידתן.
אולי בגלל זה, יותר מאשר בגלל הנושא של ניאוף, המחזה היה שערורייתי בתקופתו. זו יצירה פרוטו פמיניסטית בעיניי.

מה שמעניין זה שיש במחזה השקפה שמובעת מפי דמות שמעוצבת כאן בתור "קול היגיון" כזה, שבגידות הן חלק מטבע העולם ולא מתרחשות באשמת הבעל, או כפי שמולייר מנסח את זה:
"אדם נגרם לו עוול, שלא באשמתו
וּלך יש טענות? זה לא בִּשליטתו!
אתה טוען שגבר נשוי, כל מהותו,
תלויה בעצם בַּקפּריזות של אשתו?
הוא יישׂא אות קלון ויִחיה השפּלה
בגלל שֶלַגברת שלו אין מילה?
תכניס לך לָראש, זה לא סוף העולם
יכול לקרות לך בדיוק כמו לְכולם;
בָּגרתָ וזָקנתָ — קַבֵּל זאת כְּעובדה:
עוד לא נולד אדם שהוא חסין־בגידה."

"אֶת האישה הרי בוחרת יד מקרה,
וכמו בקוביות, מה שאתה רוצה -
זה טוב וגם יפה - אך לא תמיד יוצא
ממשיכים לשחק, ואולי בהמשך
עם טיפה סבלנות המזל יתהפך."
זו השקפה שמעניין אותי אם הייתה פופולרית בצרפת של ימיו ונחשבה להשקפה הגיונית, כי בהקשר המודרני זו השקפה מאוד מוזרה שלא באמת מתאימה לאיך שאני לפחות תופס מערכות יחסים. אני מניח שזה האלמנט הכי אנכרוניסטי במחזה שבמשך רוב מהלכו הוא מאוד אקטואלי ואפקטיבי.

וכמובן שצריך לסיים את הסקירה הזו בהמון הוקרה לתרגום המצוין של אלי ביז'אווי, מתרגם מחזות מהטובים בארצנו.
לתרגם קומדיות עתיקות ולשמור על ההומור שבהן בלי לשנות אותן ללא היכר מהמקור זו משימה קשה מאוד, ועוד פי כמה כשזה מחזה מחורז. ועדיין, ביז'אווי הצליח. אני מאוד מקווה שיש עוד תרגומי מולייר מאת ביז'אווי באופק מעבר ל4 המחזות שלו שהוא תרגם עד כה. אני גם מקווה שיהיו עוד הצגות של תרגומי ביז'אווי בתיאטראות ארצנו הקטנה בעתיד.

"איזה נאום! ממש יקיר האגודה,
כל נִבגדי־תבל חבים לך תודה.
וְכל מי שישמע ירצה להצטרף —
"כאן לא מְקוּרנָנים, כאן נִבגדים בכיף".

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על בית ספר לנשים [לוקוס 2016]