“עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי ועוד יותר זמן מאז הפעם האחרונה שהצלחתי להוריד סוף-סוף עוד קלאסיקה מהרשימה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה עוד ועוד ספרים בלי הסבלנות הדרושה לשבת ולסיים אותם.

זה לא לומר שלא קראתי כלל. למעשה אני רוצה לצעוק מהגג לכל האנשים במדינה לקרוא את The Anthropocene Reviewed של ג'ון גרין (כן, אותו הבחור שכתב את אשמת הכוכבים)- מדובר בקובץ מאמרים על האנושות על כל גווניה המרגשים, עצובים, מעוררי השראה וההזויים. אז הנה! השתמשתי בשייקספיר באופן אינטרסנטי ביותר. ממליצה לקרוא.

וכעת לעניין- רומיאו ויוליה, קראתי את המחזה ל-30% בספרות. למעשה, הביקורת (מילה שתמיד צורמת לי כשאני כותבת לכאן, בכל זאת מדובר בספרים הטובים ביותר שיש לאנושות להציע; ואני - תיכוניסטית בת 17 שעדיין לא עשתה את הבגרות בספרות- "מבקרת" אותה) מעובדת מהתשובה הארוכה והמייגעת לעתים שכתבתי בעבודה המסכמת לשאלה 2.

אז מה יש לי להגיד על המחזה! (בלי סימן שאלה, רק סימן קריאה!)
אני מרגישה כפוית טובה להגיד שלא אהבתי אותו יותר מדי. לא השתגעתי. זה לא הרס אותי, כמו שהולדן קולפילד היה אומר.
כל ה"ביקורות" שכתבתי עד כה היו מהללות ובעיקר דרך עבורי ליישם את האהבה המוזרה שלי כלפי חשיבה אובססיבית על הכוונות מאחורי ספרים ו"משמעות החיים" כפי שמציג אותה סופר כזה או אחר, או משהו, לא יודעת.
להגיד שרומיאו ויוליה "שינה את חיי" (או לפחות את הפרספקטיבה שלי) כמו התפסן בשדה השיפון וכל הספרים של ג'יין אוסטן, בערך? התשובה היא לא. תאמינו לי שכל כך רציתי.
וזה לא לומר שלא אהבתי ונהנתי מהמחזה. קראתי אותו בתרגום המדהים והקורע מצחוק של אלי ביז'אווי ולמדתי שתרגום מוצלח עושה את כל ההבדל כשזה נוגע לטקסטים מסוג זה. התרגום נפלא! צחקתי ממשחקי המילים השנונים ומהאופן בו קולן של דמויות מסוימות הצליח פשוט לצאת מהדפים, הרגשתי שהן עומדות מולי ומדברות אליי. האומנת מדהימה! (אבל אני לא מחדשת שום דבר, כולם חושבים את זה).

שייקספיר כתב את רומיאו ויוליה ב- 1597, אך הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הפופולארית של המאה-ה-21, בין אם במחזות המעלים את הסיפור העל-זמני בתיאטראות היוקרתיים ביותר, ובין אם בסרטים הוליוודים כמו "רומיאו+יוליה" ו"סיפור הפרוורים." אין עוררין על כך: יש משהו בסיפור האהבה שכתב שייקספיר שמהפנט את העולם כולו.
עד היום, אם ניסע לעיירה ורונה שבאיטליה, נגלה כי כמות עצומה של תיירים מגיעים לעיירה לבקר במרפסת ששייקספיר בעצמו מעולם לא ביקר בה, וכותבים ליוליה מכתבים בהם שופכים בפניה את ליבם על רומנטיקה, על אהבה, ועל אכזבה.
מה סוד האהבה של השניים? הרי, בהסתכלות אובייקטיבית על התרחשות האירועים העלילתיים במחזה- נוכל לטעון אף שאולי לא הייתה אהבה מעולם, שכן הסיפור מתרחש רק על טווח קצר של ימים. זו לא האהבה גדולה כמו זו של ג'יין אייר ומר רוצ'סטר מ"ג'יין אייר", ולא סיפור אהבה החכם והשובה של אליזבת' בנט ומר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה" (אתם לא רוצים.ות שאפילו אתחיל לדבר על זה). מדובר, סך-הכל, בזוג צעיר (כאשר, יש לציין, שיוליה עצמה רק חגגה את יום הולדתה הארבע-עשר כשהיא ורומיאו נפגשו לראשונה). מה, בכל זאת, מושך את הקוראים לנסוע כל הדרך לורונה על מנת לחוות חלק ממה שהרגישו הם?
אטען כי הדבר שמעצים, אולי מנפח, את סיפור אהבתם של השניים הוא, למעשה, גילם. התחושה האוניברסלית של אינטנסיביות האהבה הראשונה, חווית האהבה כנערים, ההרגשה שמדובר בכם מול כל העולם (מה שאכן נכון במקרה של רומיאו ויוליה). לפעמים האינטנסיביות הזו היא כל כך אינטנסיבית עד שזה מרגיש מגוחך, אבל אדבר על זה אחר-כך.

המתח בין עולם המבוגרים והנערים
_________________________
המחזה מעצים את המתח הזה, בין המבוגרים והנערים, בכמה סצנות. קחו לדוגמה את התמונה ה-3 במערכה 4. התמונה היא מרגעי שיא המחזה, בו יוליה שותה את הרעל שיגרום למשפחתה לחשוב שמתה, ובכך תוכל לבטל נישואיה אשר מיועדים לה עם פריס, ולהתאחד עם רומיאו. יש לציין כי בתמונה הקודמת, תמונה 2, מתוארת סצנה בה אביה של יוליה יוצא מגדרו בשמחה כי ביתו, שמחתה על שידוכה לפריס, "שבה למוטב"- למרות שבדיעבד, היא מתכננת תכניות אחרות לגמרי.
התמונה הזו מתארת באופן מדויק ביותר, לדעתי, את אותה אירוניה, את אותו מתח אשר קיים בין המבוגרים "הפרקטיים" (שרוצים שיוליה תתחתן עם פריס בגלל היותו מקורב לנסיך) לעומת הנערים הרומנטיים והאמוציונליים. כי בעוד הוריה של יוליה עסוקים בתכנון חתונה, הם בכלל אינם מודעים לדבר הקורה מתחת לאף שלהם- אפילו לדבר כמו ביתם שלהם, מביימת את מותה כדי להתאחד עם הבחור שהיא אוהבת.

עוד נקודה לציון באשר למתח המדובר, הוא האב לורנצו, הנזיר, אשר בתפקיד המגשר במחזה בשתי דרכים: גם בין שני הבתים (בכך שמסייע לרומיאו ויוליה ומשיא ביניהם במהלך המחזה), וגם בין עולם המבוגרים לעולם הנערים (בכך שמשתף פעולה עם נישואיהם של רומיאו ויוליה ומסייע להם לכל אורך המחזה, אך גם מתוך מניעים "פוליטיים" של השכנת שלום בין שני הבתים. ניתן לראות את אותה דו-סיבתיות בתמונה השלישית שבמערכה ה-2. רומיאו מתחנן בפני הנזיר שיחתן אותו ואת יוליה, והנזיר, אף שמסכים לחתן אותם, מעיד כי הוא עושה זאת ולו רק כדי לשבור את האיבה בין הבתים: "אך בוא איתי, רומיאו הפכפך, ואעזור ולו רק בשל כך: יש באיחוד הזה לאהבה סיכוי לשבור סוף-סוף את האיבה."
במדע קיים מושג בשם אומוולט (Umwelt) , שזה האופן בו כל יצור בטבע תופש את העולם שלו על פי החושים שלו. לדוגמה: בעוד אנחנו רואים את העולם לפי הספקטרום של האור הנראה, כלומר, מסגול ועד אדום, אנחנו לא יכולים אפילו להעלות בדעתנו כיצד עטלפים רואים את העולם, בעזרת סונר- כלומר, ללא ראייה, רק משמיעה. המוח שלנו לא מסוגל לתפוס דרך חיים כזו, כי זה פשוט לא ה"בועה" של העולם שלנו. איך היינו חיים אם היינו רואים את גלי הרדיו שעוברים דרכנו כל הזמן, ומגיעים לרכב שלנו? איך היינו חיים אם היינו מסוגלים לראות ב-360 מעלות? לא נדע.


משמעות נסתרת של המחזה, או: שייקספיר הוא גאון, מי היה מאמין
________________________________________________
די ברור במחזה שהאומוולט של בני הנוער והמבוגרים שונה מאוד, בעיקר בתמונה שהוזכרה לעיל. אבל אני אטען כי המבוגרים, למרות הדרך בה הם מוצגים במחזה, לא לגמרי טועים.
ומדוע?
ובכן, בעוד שכמובן חתונה מאהבה זה דבר חשוב, (אני לא אאחל לאף אחת גורל כמו זה של שרלוט לוקאס), יש אלמנט נאיבי ואפילו טיפשי לסיפור האהבה של רומיאו ויוליה. אמנם- כן, גם הריב בין המשפחות הוא, סביר להניח, טיפשי, אבל להתחמק מאחורי הגב של המשפחה הוא לא הפתרון, ויש שיגידו שמדובר במעט משחק של ילדים עשירים שחיים בפנטזיה שרק הם יכולים להרשות לעצמם. שייקספיר בעצמו נותן את הקומנטציה הזו כאשר מבצע הנגדה בתוך סצנה אחת, בה הוריה של יוליה מגלים שכביכול מתה, ומיד אחר כך המחזה עובר לכמה נגנים שזה בכלל לא מעניין אותם, כי הם לא חיים את הטלנובלה הזו. הם צריכים להביא אוכל הביתה. מדהים! יש להזכיר שחלק מהקהל שצופה במזה הוא עני ובמעמד זהה לשל הנגנים המתוסכלים, ולא זה של המשפחות קפולט ומונטגיו. שייקספיר מצליח להכניס ביקורת חברתית עוקצת ונכונה על החברה המעמדית של התקופה. אני מאמינה שהמחזה היה יכול להיות הרבה יותר קתרטי לו רומיאו ויוליה באמת היו לומדים דבר או שניים בעניין.


לסיכום, אגיד כי אמנם זה לא הולך להיות אחד המחזות האהובים עליי, אבל הוא היה מאוד משעשע. מוזר, נכון? מדובר בטרגדיה נוראית על שני בני-נוער שמתים בסוף המחזה (מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד.ת, רק אשאל איפה הם היו ומה עשו כל השנים האלה, בלי לדעת מה קרה לרומיאו ויוליה).
באופן אישי, בתור קומדיה, אותי זה הצחיק מאוד.”