ביקורת ספרותית על מולייר: ארבעה מחזות מאת מולייר
ספר טוב

---

הביקורת מתייחסת רק ל"חולה המדומה", את שאר המחזות באסופה ביקרתי בנפרד בעבר.

המחזה עוסק בהיפוכונדר עם אישה גולד דיגרית (כמובן שהמונחים הללו לא היו קיימים אז, אבל אלו אכן הדמויות) שרוצה לחתן את הבת שלו עם בן של רופא, בעוד היא מאוהבת בבחור שלמרבה חרדתה של כל אם פולנייה אינו בקיא ברזי הרפואה.
כמו בכל שאר תרגומי מולייר של ביז'אווי, גם כאן התרגום חי מאוד, וקורע מצחוק. אחרי שקראתי את המחזה גיליתי שיש הופעה של היצירה בתרגום ביז'אווי שהועלתה ליוטיוב, אז צפיתי בה. מאוד נהניתי, וצחקתי מאותן הבדיחות בפעם השנייה ואפילו חזק יותר.
די מבאס שביז'אווי תרגם "רק" ארבעה מחזות של מולייר, מרגיש לי שיש לו את הכישרון הנדיר גם לשמר על ההומור של קומדיה עתיקה וזרה, וגם להשאיר אותה נאמנה למקור (ככל שאדם כמוני, שלא יודע צרפתית, יכול להבין נאמנות למקור.. אז קחו את זה עם כוכבית).

כמו במחזה הקודם של מולייר שקראתי, "בית הספר לנשים", גם כאן יש אלמנט מוזר מבחינת ההתיישנות שלו; אם "קול ההיגיון" ב"בית הספר" התייחס לבגידות של נשים כמעין תופעת טבע שאין איך להתחסן נגדה, וזו השקפה מאוד מוזרה לקורא המודרני, אז כאן "קול ההיגיון" מתייחס לרופאים ולמקצוע הרפואה כמופת של שרלטנות, אחיזת עיניים, ורמייה.
או, במילותיו של המחזה:
"באמת, זה סתם סיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו; אנשים, מאז ומתמיד, נוטים להפוך דמיונות לאמונות. בעיקר כשזה מחניף לנו והיינו רוצים שזה יהיה נכון. כשרופא מדבר איתך על לסייע לטבע, להיטיב עם הגוף, להסיר מה שמזיק, להעניק מה שחסר, 'לשקם', להשיב לתפקוד מלא; כשהוא מדבר איתך על לטהר את הדם, לרענן את המעיים, לרכך על הטחול, להקל על הכבד, לחזק את הלב; על הסודות שיש לו לבריאות טובה ולאריכות ימים — הוא מגולל בפניך את הפנטזיה הרומנטית של הרפואה. אבל במציאות, כשאתה חווה את זה על בשרך, שום דבר מזה לא קיים; זה כמו חלום יפה, שמותיר אותך בבוקר רק עם האכזבה שהאמנת בו."
אני מניח שזה היה נכון במידה רבה לרפואה של המאה ה17, עת מולייר כתב, אבל זה כבר לא באמת נכון לרפואה המודרנית. והעניין הזה הוא לא משני אלא מהווה חלק מרכזי מהאמירה של המחזה, מה שהופך אותו לדי מנותק עבור הקורא המודרני הממוצע.

בכל מקרה, יצירה מאוד מצחיקה, תרגום קולח, והנאה מובטחת.

קטע מייצג:
"אַרְגַן: את הנחמה היחידה שלי בעולם הזה.
בֵּלִין: מסכן קטן שלי.
אַרְגַן: וכדי לגמול לך על כל האהבה הזאת, אני רוצה, כמו שאמרתי לך, להכתיב צוואה.
בֵּלִין: אח, אור־יקרות שלי, בוא לא נדבר על זה, בבקשה, אני לא מסוגלת לשאת את
אַרְגַן: ביקשתי ממך לדבר על זה עם הנוטריון שלך.
בֵּלִין: הוא כאן בחוץ.
אַרְגַן: אז תכניסי אותו, אהובה.
בֵּלִין: זה נורא! יקר שלי, כשאישה אוהבת ככה את בעלה, היא פשוט לא מסוגלת לחשוב על הדברים האלה."

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על מולייר: ארבעה מחזות