המון זמן שלא קראתי ספרי מד"ב. כשהייתי נערה תולעת ספרים קראתי הרבה יותר מדע בדיוני עתידני, בעיקר ספרות מתורגמת, וכשבגרתי עברתי יותר לז'אנרים של מתח והיסטוריה. מעטים הספרים בז'אנר שממש קרצו לי לקריאה בעשור האחרון כמו "המשחק של אנדר" או "הצל של אנדר". את עלמוות (שמשום מה הייתי בטוחה שקוראים לו "עולמות" במשך יותר מדי זמן, שם שפחות מתאים לו) של לירון פיין אני יכולה להכניס תחת מטריה אחת עם המשחק והצל של אנדר, הן בסקרנות שגברה בי ככל שהתקדמתי בקריאה והן בעולם הנפלא שיצר לירון פיין בין דפי הספר.
הסיפור מדבר על עדן, היקום שקיים אחרי שאנחנו מתים, זאת כמובן אם יש לנו מספיק כסף כדי להגיע אליו. אם אתם מתעקשים אז מעין גן עדן לעשירים בלבד, שם אנשים יכולים להמשיך ולחיות לנצח, שם יש חוקים שונים לחלוטין, פיזיים, נפשיים ומחשבתיים. הספר כולו מסופר כסיפור של הדמות הראשית לדמות בלתי ידועה, ומידי פעם הם גם מדברים האחד עם השני בשאלות ותשובות שמוציא אותנו לרגע מהסיפור הרציף של הדמות הראשית ונותן לנו ביאור נוסף למה קורה בעצם, שמתלווה כמובן מיד בעוד עשרות שאלות שעולות לקורא בראש, וגם יש שם כמה זיכרונות שמתוארים על ידי אותה דמות ראשית. אני לא רוצה לחשוף יותר מדי פרטים במה קורה בספר, בעולם ה"אמיתי" או בעדן, כי יש קסם מיוחד בספר הזה כשמגיעים אליו "טאבולה ראסה" ומגלים יקומים חדשים יש מאין.
העולם אותו יצר לירון פיין, בעולם של למטה וגם בעדן, הוא פנטסטי והדמיון שלי הרקיע שחקים בניסיון לדמיין איך הכל נראה ומתנהג שם בעדן, ואיך זה היה נראה אם היו עושים מהספר סרט. ככל שהתקדמתי בפרקים רק רציתי לפתור את החידה שהיא הדמויות של הספר והיקום בו מתרחש עדן.
מקווה לקרוא ממש בקרוב עוד ממה שיש ללירון פיין להציע, גם בעלמוות 2 וגם ביצירות נוספות.
הופתעתי מאוד לטובה מהספר, מומלץ בחום לאוהבי הז'אנר וגם למי שפחות.















