המון זמן שלא קראתי ספרי מד"ב. כשהייתי נערה תולעת ספרים קראתי הרבה יותר מדע בדיוני עתידני, בעיקר ספרות מתורגמת, וכשבגרתי עברתי יותר לז'אנרים של מתח והיסטוריה. מעטים הספרים בז'אנר שממש קרצו לי לקריאה בעשור האחרון כמו "המשחק של אנדר" או "הצל של אנדר". את עלמוות (שמשום מה הייתי בטוחה שקוראים לו "עולמות" במשך יותר מדי זמן, שם שפחות מתאים לו) של <mark>לירון פיין</mark> אני יכולה להכניס תחת מטריה אחת עם המשחק והצל של

אני אמא בדיוק חודש וחצי וזה מספיק זמן לדעת שנושא השינה הוא עיניין רגיש ('תכלס גיליתי את זה כבר בלילה הראשון, אבל נו מילא...). בהתחלה לא ישנים כי הבחורצ'יק "עוד לא מסונכרן יום ולילה" או איך שיקראו לזה, ואחר כך לא ישנים כי הוא פשוט מתחיל להבין מה הוא מפספס כשהוא הולך לישון ואנחנו נשארים ערים ואני באמת לא יכולה להאשים אותו. בכל מקרה, לכמעט כל מי שאני מכירה ויש ילדים מגיע שלב שבו מתחילות המלחמות על שע