נישואיהם של גבר ואישה בשנות השלושים שלהם התפרקו. לזוג שני ילדים. הורים. אל כל אחד החיים שלחו כמה חיצים שהותירו צלקות על גופם. לזמן מה הוא והיא, חיפשו להניח זה את זו על צלקותיהם, תרו אחר נחמה. נדמה שלזמן מה היא נמצאה להם, אחר כך אבדה. קראתי את הספר וחשבתי: אין חדש תחת השמש. זוג. ילדים. נישואים. משהו התפרק משהו נבנה. בספרות כמו בחיים. כמו שאומרים: יצא לי להכיר. ובכל זאת, הסיפור לא עורר בי עניין. כי ספרות, בניגוד לחיים שחיים אותם וחווים בכל העוצמות, הגוונים, והטעמים, הספרות - היא מילים. לעיתים קורא הפלא שכבשספר כתוב "בכי", אפשר לטעום את מליחות הדמעות, שמתארים קולות - אפשר לשמוע המייה של ים, צלילים של מוזיקה, להרגיש כאב שעובר מן הדף אל הבטן.
בסיפור הזה המילים נותרות מילים. שמתארות שאלות אודות מה שכולנו, בגיל מסויים שאולים את עצמנו. גידול ילדים, אהבות, מה היינו, מה רצינו להיות ומה נשאר מעצמנו. ומי זוכר בכלל על מה היה כל העניין הגדול ההוא? במובן הזה הספר הזה הוא מראה של אדם בגיל שלושים פלוס, נשוי והורה. הספר פורט על ייאוש יבשושי של קיום, אבל נותר ברמה הזאת. הכתיבה שטוחה, נעדרת יופי, לעיתים מנסה לזעזע אבל לא בהצלחה גדולה (למשל בניגוד לימי הנטישה של פרנטה שעוסק גם הוא בנישואין כושלים).
הזוג שיושב במסעדה לאורך הספר, מעביר את הייאוש והאומללות מאישה לגבר ובחזרה. בנקודה מסוימת לא יכולתי שלא לחשוב: בסדר, אבל מה העניין הגדול. למה לכתוב עוד ספר על זה. במה הספר הזה מיוחד מאחרים? מה הוא מביא שאחרים לא עשו טוב יותר ממנו. לא מצאתי תשובה.
במקום זה הוא גדוש במשפטים סתמיים, המתחזים לעמוקים, המתאימים לתהיות של גיל ההתבגרות: "לקום מידי יום כדי להיאבק באשליות, הדברים החומקים מאיתנו דווקא כשהם נראים לנו חיוניים. תנועה עמומה של המון שהם חלק ממנו..." או: "איך אתה יכול להיות נאמן לעצמך אם אתה יושב על חייך בסטנד ביי ומחכה לחיזוקים..."
לעיתים המילים מביכות ממש: "אף על פי כן הוא מנסה להיות גבר, לנחם אותה".
ועוד כהנה וכהנה פנינים. אני מניחה שיש וימצאו בזה עומק. אותי זה שיעמם.
היתרון היחיד שמצאתי בספר זה שהוא קצר.

















