האמת שאת אחוזת דאונטון אני מכירה כבר מגיל 20, צפיתי בכל הפרקים מהתחלה. מאוד התחברתי לסידרה, אני בכלל מתחברת לספרות הויקטוראנית, ההיסטורית המגוללת את תולדותיה של בריטניה. אני פשוט אוהבת את התקופה הזאת, ולקרוא על התקופה הזאת זה כיף גדול. בתור מעריצת אוסטן וגאסקל שגם כותבות על התקופה הזאת גאסקל לעומת זאת כותבת על שנות ה1850 תקופת המהפכה התעשייתית ושם מתחיל הסיפור שלנו. לעומת אחוזת דאונטון שעלילת הסידרה מתחילה בשנות ה20 המוקדמותב 1900. הסיפור כאן הוא בשנות ה1815 הוא מתחיל לפני קרב ווטרלו(לפני המהפכה התעשייתית) שהחלה מיד אחרי זה. גיבורי הסיפור הם דוכסים. סופיה הדוכסית מריצ'מונד טרנצ'ארד מתחתנת על אדמונד בלאסיס לוחם בקרב ווטרלו, מתברר בהמשך שאלה היו נישואין פיקטיביים היא מתעברת ממנו אבל הוא נהרג בקרב. הפעוט נולד אבל היא מתה בלידתו. 25 שנים עוברים הילד מתבגר הוא עובר למשפחה מאמצת הוא לא יודע מי הוריו האמיתיים. סבו וסבתו ממשיכים לעזור לו אבל בלי שידע על קיומם, בהמשך מתגלים סודות מסתוריים סביב משפחת טרנצ'ארד ובלאסיס. הספר היה מאוד מעניין, והרגשתי משהו אפל, חשתי שהוא גם מושפע מאוד יצירות נוספות גותיות כמו אוסטן וגאסקל. יצא סידרה בעקבות הספר, חייבת לציין שהספר היה הרבה יותר מהנה מהסידרה, ראיתי את הסידרה והיא עייפה אותי בהחלט שווה קריאה.

#
גם אם לא היה כתוב על הכריכה האחורית, בהדגשה, שפלוז הוא תסריטאי שיצר את "אחוזת דאונטון" עתירת הרייטינג, אפשר היה לנחש את זה תוך קריאה בספר הזה.

סדרות תקופתיות – שה-BBC מתמחה בהן ואין עוד מי שעושה אותן טוב כמוה - חביבות עלי, ואם לשפוט על פי הפופולריות הגבוהה שלהן – הן חביבות על רוב צופי הטלויזיה. כי מה רע? אתה עוקב אחרי צרות של עשירים, לבושים בתלבושות של מוזיאון, ומשכנעים אותך שלמרות שהם לא היו צריכים לנקוף אצבע למחייתם, הצרות שלהם כל כך גדולות מהצרות שלך, שממש טוב שאתה לא עשיר, ושנולדת בכלל בתקופה אחרת. ואם זה לא אופיום להמונים (העניים), אינני יודעת מה כן.

פלוז כותב פה סידרה לפי כל הכללים: 13 פרקים, שכל אחד מהם מתאר מספר דמויות, הקשורות לסיפור המרכזי. בכל פרק יש כמות שווה של טובים ורעים, מנה לא מבוטלת של מזימות וקנוניות, רשעים ומרשעות מנסים סוגים של מניפולציות, גישה קרימינלית וחשדנות בריאה. אהבות נרקמות, עיסקאות נחתמות, וכשמגיע רגע מותח הסיפור עובר לדמויות אחרות, בדיוק לפי הכללים.
והסיפור? טוב. החיים בלונדון הויקטוריאנית, כמה אצילים, כמה פשוטי עם המנסים לטפס בסולם המעמדי, אדונים ומשרתים, סוד נורא שנשמר עשרות שנים ואם(כש) יתגלה ימיט אסון על אלה ששמרו עליו. תודו שכבר ראיתם את הסיפור הזה באיזה סרט: מסופר באופן מושך, זרוי אבקת-היסטוריה, מומתק בסירופ (עדין, שלא יגרום לצרבת) של גישה מודרנית – מעט פמיניזם, מעט הגינות חלוקתית. אז מה חסר?

ייחוד ואמינות. וגם כישרון כתיבה לא יזיק. משהו שיגרום לי להרגיש שאני לא קוראת פעם עשירית סיפור לא כל כך מעניין. בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא מאשר לצפות בסרט - למרות שאני מאד אוהבת סרטים. במקרה הזה כנראה הייתי מתלהבת יותר אם זו היתה סידרה, עם תפאורה תקופתית ואופנת קרינולינות. כנראה כשמדובר בנושא שמאכילים אותך בכפית - עדיף כבר שזה יהיה סרט ואם הוא גם יהיה בריטי אהנה, כנראה, אפילו ממיחזור החומרים, עם השפה הממכרת והלא-אמריקאית-בעליל, וההיגוי המושלם. ואומר מה שכולם אומרים – אין כמו טלויזייה בריטית.

כל כך אהבתי את הספר הזה!
הסדרה "אחוזת דאונטון" היתה לי קרן אור בתקופה לא קלה,
ובעצם כל סדרה בריטית תקופתית באה לי טוב.
והספר "בלגרביה" הוא בעצם טלנובלה בריטית תקופתית על כל המשתמע-
אהבות, בגידות, עשירים וכו'..
מומלץ ממש בחום!

כאחת שאינה מחוברת למסך ולשלט, דווקא את הסדרה "אחוזת דאונטון" מאוד אהבתי, ומצאתי את עצמי עוקבת אחריה באדיקות.

"בלגרביה" הינו רומן תקופתי, שמתחיל בבריסל ביוני 1815. באותו חודש, אף אחד מהאנושות על פני אדמת אירופה, לא ניחש שנפוליאון וצבאו יגיעו לפאתי העיר.

לימים, המבצע ייקרא בהיסטוריה "קרב ווטרלו", העקוב מדם, שבה נהרגו למעלה מחמישים אלף לוחמים. ב"קרב ווטרלו" נפוליאון נחל תבוסה מוחצת. הקרב בוצע לאחר שנמלט מהכלא באי-אלבה, במהלך שלטונו שהחזיק מעמד רק כמאה ימים.

הקרב נערך בין צבאו של נפוליאון, מול צבא הקואליציה שהוקם נגדו בפיקודו של הדוכס מוולינגטון.

באותה עת, גם סופיה טרנצ'ארד בת ה-18, והמשרתת שלה ג'ין קרופט בת ה-22, צעדו להן בעיר השוקקת, בין דוכני השוק הצבעוני.

בדרך לא דרך, ובאמצעות האחיין של הדוכסית ויסקונט, סופיה היפיפייה והבת של אחראי האספקה למפקד הכוחות הבריטי-הדוכס מוולינגטון, השיגה הזמנות להוריה ולה לנשף, שהדוכסית מריצ'מונד אירחה בו את כל הסולתה והשמנה של החברה הבריטית.

אביה-ג'יימס ואימה-אן ממעמד הסוחרים, ובליוויה של סופיה צעדו שלובי זרוע, לתוך הנשף כשברקע הכרוז מכריז את שמם בקול תרועה, לנגד הרמת גבות של הנוכחים. הכיצד משפחה ממעמד הסוחרים הגיעו בכלל לנשף הזה?

ומי לכד את עיניה של סופיה היפה? הלורד אדמונד בלאסיס.

מפגש האוהבים של סופיה עם הלורד בלאסיס, היה "קצר מועד" וגורלי, והניח אבן יסוד לכל העלילה המגוללת בספר "בלגרביה".

אחר אותו נשף מפואר, הלורד בלאסיס וגברים רבים נוספים שנכחו בנשף לא שבו משדה הקרב.

עם קבלת הבשורה, סופיה נאלצה להתעורר מחלום קסום לתוך עולם אכזר, עם מזכרת שתהיה לה השלכות גם אחרי 25 שנה.

כ-25 שנה לאחר "קרב ווטרלו" סופיה כבר לא הייתה בין החיים...אך, הוריה ואחיה המשיכו את חייהם. משפחת טרנצ'ארד השתדרגה, ועברה להתגורר ב"בלגרביה" שבלונדון, יחד עם אוליבר-בנה וסוזן אשתו.

המפגש בין המשפחות ר'יצמונד וטרנצ'ארד, לא איחר לבוא, ומכאן ואילך, העלילה מתפתלת ומציפה אגלי סודות כטיפות שמן על פני מים.

קרולין אימו של הלורד אדמונד בלאסיס, ואן אימה של סופיה, היו בנות מעמד שונה, ומאידך דומות מאוד. שתיהן היו נשים דעתניות, חריפות, ובמקרה הנוכחי לשתיהן היה גם נצר משותף.

בעלילה הזו יש את כל המרכיבים שגורמים לקורא להישאר מרותק. מה יש פה?

הכול: סודות, תככים, מערכות יחסים, רומנטיקה, קנאה, מלחמת ירושות, פרטים היסטוריים על אותה תקופה, דמויות מרתקות ומעניינות, אדונים ומשרתים, עסקים, פוליטיקה, קודי לבוש והתנהגות תקופתיים, הומור אנגלי ואפילו קצת מתח.

הכתיבה של ג'וליאן פלוז מהודקת, התיאורים והפרטים על התקופה הופכים את הכול יחדיו לעלילה משובחת.

הספר מחולק לפרקים, וכל פרק קורם עור וגידים, בקצב תואם לתקופה כאשר מעליה מרחף "סוד גדול".

בד בבד, ניתנת הצצה להתפתחותה של לונדון במאה ה-19. באותה תקופה לונדון התפשטה ובלעה לתוכה כפרים ועיירות שלמים, שהפכו לרובעים של לונדון. באותן שנים בלונדון הייתה תנופה אדירה של בנייה, וחלק מהמבנים מסמלים את העיר עד לימינו.

יחד עם ההתעוררות הכלכלית, ניכר שהחלו סממנים של פמינז'ם ודעתנות מצד הנשים. אחת הדמויות: מריה מייצגת את הדעתנות הנשית. מריה עמדה על דעתה ולא נכנעה לתכתיבי החברה. אהבתי את השובבות שלה, וביחס לאותה תקופה היא בהחלט נחשבה לאמיצה ושובבה.

בל נשכח שלא רחוק מאותה תקופה, ב-1869 ג'ון סטיוארט מיל הבריטי, פרסם את חיבורו "שעבוד האישה", וטען לזכות בחירה לנשים. ג'ון סטיוארט מייל אף כיהן כנשיא הארגון הסופארג'יסטי הבריטי, ויש טוענים שאלה השנים, שבהן נזרעו את זרעי תנועת הסופרג'יזם, שפעלה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כל הדמויות מקסימות, ולכל דמות יש את הדנ"א הבריטי טיפוסי.

למרות שברור שיש כאן Happy End ג'וליאן פלוז בכישרון מיוחד מצליח לרתק את הקורא.

העריכה, התרגום ובחירת התמונה על גבי הכריכה מצוינים ומשובחים.

כדי לא לקלקל לאף אחד/ת את חווית הקריאה, מעבר למה שנכתב כאן לא אנדב פרטים נוספים. אני רק מוכנה לרמוז במשפט מדברי בינג'מין פרנקלין: "שלושה אנשים יכולים לשמור סוד אם שניים מהם מתים"...

עכשיו לכו לקרוא...

עונג צרוף במיוחד לימים הקרים הללו.

לי יניני

פרוזה-תרגום, הוצאת פן-ידיעות אחרונות, 430 עמודים, שנה: 2016

אני אוהבת סדרות תקופתיות אם הן אנגליות עוד יותר טוב, כדוגמת אחוזת דאונטון, ג'וליאן פלוז המחבר גם של זו וגם של בלגרביה משחק על אותה נוסחה מנצחת. גם כאן יש את החיים של למעלה, מעמד האצילים בעלי התארים והאחוזות הסודות והשקרים, ואת החיים שלמטה, מעמד המשרתים גם שם המעמד משחק, מי משרת אישי ומי נער אורוות, עם הרכילויות ההלשנות והגנבות הקטנות.
הכל קרה בערב אחד מרגש אי שם בשנת 1815 בבריסל לערב בלתי נשכח מסיבה שבה השתתפו כל ההוז את הוז של האצולה הבריטית. ערב שהתחיל במסיבת ריקודים עליזה והסתיים בקרב רע ומר קרב ווטרלו שבו אותם צעירים מבטיחים שלפני רגע רקדו בזרועות גבירה ענוגה אבדו את חייהם.
ערב זה גם הוליד הבטחה אחת שאחרי 25 שנה צצה ומופיעה בלונדון, אשר משנה הכל, ההבטחות היורש הנישואי נוחות וגם אהבה אמיתית.
המשרתים האישיים מופעלים על ידי האדונים, סודות צפים ומזימות נרקמות. משפחות מתחברות שמחה לצד אבל. והכל בלבוש אצילי באחוזות מרשימות, אנשים עם תארי אצולה וכספים שעוברים מדור לדור.
אין רגע דל. אהבתי.

גילוי נאות: יש לי אובססיה קלה לסדרות תקופתיות, בעיקר אם הן ממקור בריטי בהפקת ה-BBC.
בכל אני מאשימה את אמא שלי, שגרמה לי לראות את העיבוד הטלוויזיוני של "גאווה ודעה קדומה" משנת 1995 כשהייתי בת 10 או 11. לכן, היה זה אך טבעי שבגיל 18, בשנת 2011, אראה את "אחוזת דאונטון" בערוץ הראשון.

מיותר לציין שכשמעתי שג'וליאן פלוז, היוצר של "דאונטון", כותב ספר ראשון, החלטתי שאני חייבת לקרוא אותו. למרות שאני חושבת "שדאונטון" לא היתה יצירת מופת וכן נכנעה לרייטינג בשלב מסוים (לא היתה צריכה להיגרר 6 עונות, למען השם, וכל הפרקים על בייטס שהרסו לי את החיים), כן אהבתי את הסדרה, וכשההזדמנות הגיעה, קניתי את הספר וקראתי אותו ביום.

אז כן, "בלגרביה" ספר טוב. חמשת הכוכבים שהענקתי לו מגיעים לו בעיקר כי הוא מהנה וסוחף, והוציא אותי מהאומללות שבישיבה בבית בגלל דלקת גרון. אבל מלבד זאת, הסיפור מעניין והדמויות סימפטיות מאוד, אם כי די מתאימות לקלישאות הישנות, אבל זה לא מפריע במיוחד. ראוי לציין שגם המסגרת ההיסטורית היתה מעניינת מאוד (האם באמת מנהג ארוחת המנחה התחיל רק בתקופה הויקטוריאנית?). היה רק משהו אחד שהיה לדעתי די טיפשי בספר, אבל זה כבר ספוילר.

לסיכום, מומלץ בעיקר לחובבי דרמות תקופתיות ורומאנים תקופתיים. אני אשמח מאוד אם פלוז יחליט לעבד את ספרו לסדרת דרמה, אני מאמינה שהיא תהיה יותר טובה מ"דאונטון".

טלנובלה מהמאה ה 19...
תככים ומזימות, בגידות, רומנים אסורים, ילדים לא חוקיים ושקרים - זה טיבו של הספר הנ"ל.
ברור לחלוטין שמה שעושה פה את הספר הוא הרקע של אותה תקופה - אותם מנהגים וחוקי חברה שמאלצים בני אדם לנהוג לפי קודי מוסר הזויים לפני קודים בסיסים של אהבת האדם.
העלילה עצמה די סתמית מבחינת רצף הארועים אבל עדיין נחמדה לקריאה. יחד עם כתיבה נעימה ורקע של תקופה מסקרנת מקבלים בסוף ספר שדי מסקרן וזורם.
האם אפשר להוריד כמה עשרות עמודים? בהחלט כן. יש תחושה של מריחה בעיקר באמצע הספר שבו אין ממש התקדמות בעלילה.
סך הכל ספר קריא וזורם על תקופה מעניינת

לונדון במאה ה-19. המעמד הגבוה ודקויותיו. משפחה שנאבקת על מקומה בחברה הגבוהה עם סוד שעלול לפגוע בנסיונם לטפס במעלה הסולם החברתי. נורא לחשוב על החוקים שהיו פעם, חוקי הירושה, נישואי התועלת, החשיבות למי נולדת.
אני מאוד נהניתי מהספר, קליל ונחמד