כידוע, העם הסיני יצא לגלות והתפזר לכל עבר. אחרי 2000 שנה כבר אף אחד לא נראה סיני - יש סיני אתיופי, סיני רוסי ובין הטווח הזה עוד סינים שבאים בכל מיני צבעים וצורות. מה שמפתיע בעיקר הוא שהסינים העירקים דומים לערבים העירקים ולא לשאר אחיהם הסינים מהקהילות השונות.
הפרפרזה הסינית-צינית שלי על המצב היהודי אמורה לחרב עד היסוד כל טיעון בדבר מוצא גנטי משותף לכלל היהודים. בסופו של דבר, העובדה הפשוטה היא שהאבולוציה לא מאפשרת שתוך אלפיים שנה בלבד (ובמונחים של אבולוציה זה באמת בלבד) יווצר מחד צאצא לבן ובלונדיני ומחד צאצא כהה עור עם שיער אפרו לאותו אב קדמון מבלי שיהיה עירבוב גנטי.
אבל אינני תמים עד כדי כך. בסופו של דבר, שיוך קולקטיבי הוא עניין אמוציונאלי הרבה יותר מפיזי. ולכן, דומני שרוב היהודים 'לא יקנו' את הלוגיקה הזאת. לפיכך, לסקרנים, ל'אמיצות' ול'אמיצים' שמבינכן/ם אני ממליץ לקרוא את הספר. זוהי המלצה עם כוכבית – סגנון הכתיבה של הספר מייגע, רווי מטפורות שקורסות אל תוך עצמן. כמו כן, ניכר שמטרתו של זנד להיות פרובוקטיבי ככל האפשר ולכן הוא מוסיף 'עקיצות' שהן בבחינת הרהורים רגעיים שלו ולא תולדה של הנתונים.
בכל אופן, וזה החשוב, מקריאת הספר תקבלו תמונה כללית על התפתחות העם היהודי, בין השאר שאין לנו שום סימוכין לתפיסה המקובלת שהייתה הגליה רבתי של יהודים, לא אחרי חורבן בית שני ולא אחרי מרד בר כוכבא, ולמעשה רוב אוכלוסייתה של ישראל במאות שלפני הכיבוש הערבי הייתה של צאצאי יהודים שרובם התנצרו. עם הכיבוש הערבי חלקים גדולים מהם התאסלמו. מאידך תלמדו על גידולו של העם היהודי מחוץ לישראל בעיקר אודות להתגיירויות מאסיביות שלחלקן יש לנו תיעוד. למען הסר ספק, לרוב דבריו של זנד כבר יש מקדימים אבל הסיפור הציוני 'השתיק' אותם.
נסיים במסקנה אפשרית משעשעת (ואולי בעצם עגומה למדי). סבירות גבוהה מאוד שמבין המחבלים הפלשתינים יש רבים שהינם צאצאי יהודים שלא עזבו את הארץ מעולם. לעומת זאת, רבים מבין יהודים בני המזרח הינם צאצאים כשרים לערבים, איש איש במדינת המוצא שלו. כמו כן, רבים מהיהודים בני אשכנז צאצאים לנוצרים שרדפו יהודים. וכן הלאה. ההיסטוריה האנושית מלאה בגחמות...

אחת הטענות האתאיסטיות המובהקות היא כי לולא המוות לא הייתה אמונה בכוחות עליונים. טענה זו מורכבת ממספר תובנות שקשורות במיוחד לממד הקוגניטיבי של האמונה הדתית. אין זה המקום להרחיב על כך ונסתפק בלבקש מכם לדמיין מה היה 'גורלם' של האלים במידה ובני האדם היו אכן בני אלמוות. ומדוע אני נדרש לסוגיה זו? כי ספרו של בארנס מזכיר לנו עד כמה המחשבות על המוות, אם בחטף ואם בהרהורים כבדים, מדכדכות במיוחד את האתאיסט המצוי והרבה פחות את האדם הדתי. בסופו של דבר, לזה האחרון מוצע מקסם השווא של תחיה כאדם מאמין=תקבל חיי נצח בגן עדן (אגב, מה עושים שם בגן עדן - ממשיכים ללמוד תורה או בטן-גב, בריכה, מנגל...). בכל אופן, בארנס הוא אתאיסט ולפיכך נחמה מן המוכן אין לו. כל מה שנותר לו הוא לפלרטט עם המוות. הוא עושה זאת תוך כדי סגירת חשבונות עם הוריו, הערות ציניות על אחיו ומובאות והגיגים בנושא המוות של אישים ידועים יותר או פחות (והכל ברוח טובה וקריצת עין). זוהי אינה יצירה חשובה וניכר שהיא לא יותר מאשר חיבור שירבוטי מחשבה של בארנס. לי זה מספיק כי בזמן הקריאה הרגשתי כאילו התכבדתי לארח את בארנס לאחה"צ חטוף עם כוס פורט ביד. כך שהספר אינו מומלץ למי שקרוב לוודאי לא היה נהנה מביקור שכזה - לאמור, הדתיים שלא יאהבו את מה שיש לבארנס לומר על הרחמן, ואלה שיושבים על הגדר שיוותרו אדישים.

מה היה נותר מאחוזת דאונטון ללא הדיאלוגים השנונים? כן, רק אופרת סבון (חביבה למדי) שהפן המיוחד שלה הוא אלמנט ה'האדונים והמשרתים'. מה היה נותר מאחוזת דאונטון ללא הפן הזה? כן, רק עוד אופרת סבון. למען הסר ספק, המשרתים נוכחים ובחלקם הקטן אף נעשה שימוש לקדם את העלילה, אבל אלו הם רק תפקידי רקע. ההתרכזות היא רק בחיי 'הלמעלה'. כמו כן, ניכר שהמחבר, מוכשר ככל שיהיה, רצה להגיע אל קו הסיום. חוסר ההידוק בא לידי ביטוי במיוחד בתיאור חוזר של אותן מחשבות של הדמויות בוראציות שונות. בקיצור, זה לא יותר מעוד סיפור על שקרים וסקנדלים בלונדון של המאה ה-19, ואולי אף פחות. מאכזב ומומלץ רק לחובבים מושבעים של התקופה, כגון כותב שורות אלה.