אחת הטענות האתאיסטיות המובהקות היא כי לולא המוות לא הייתה אמונה בכוחות עליונים. טענה זו מורכבת ממספר תובנות שקשורות במיוחד לממד הקוגניטיבי של האמונה הדתית. אין זה המקום להרחיב על כך ונסתפק בלבקש מכם לדמיין מה היה 'גורלם' של האלים במידה ובני האדם היו אכן בני אלמוות. ומדוע אני נדרש לסוגיה זו? כי ספרו של בארנס מזכיר לנו עד כמה המחשבות על המוות, אם בחטף ואם בהרהורים כבדים, מדכדכות במיוחד את האתאיסט המצוי והרבה פחות את האדם הדתי. בסופו של דבר, לזה האחרון מוצע מקסם השווא של תחיה כאדם מאמין=תקבל חיי נצח בגן עדן (אגב, מה עושים שם בגן עדן - ממשיכים ללמוד תורה או בטן-גב, בריכה, מנגל...). בכל אופן, בארנס הוא אתאיסט ולפיכך נחמה מן המוכן אין לו. כל מה שנותר לו הוא לפלרטט עם המוות. הוא עושה זאת תוך כדי סגירת חשבונות עם הוריו, הערות ציניות על אחיו ומובאות והגיגים בנושא המוות של אישים ידועים יותר או פחות (והכל ברוח טובה וקריצת עין). זוהי אינה יצירה חשובה וניכר שהיא לא יותר מאשר חיבור שירבוטי מחשבה של בארנס. לי זה מספיק כי בזמן הקריאה הרגשתי כאילו התכבדתי לארח את בארנס לאחה"צ חטוף עם כוס פורט ביד. כך שהספר אינו מומלץ למי שקרוב לוודאי לא היה נהנה מביקור שכזה - לאמור, הדתיים שלא יאהבו את מה שיש לבארנס לומר על הרחמן, ואלה שיושבים על הגדר שיוותרו אדישים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
