ביקורת ספרותית על פרויקט אליס מאת ט.ר. ריצ'מונד
ספר טוב

---

האינטרנט מאפשר לנו ליצור ישויות וירטואליות בקלות ובמהירות, אך עד כמה יש לזהויות הללו אחיזה במציאות? האם הבלון הצהוב והעצוב, שבכלל עבר מטמורפוזה מעוגת שוקולד, הוא אכן בחור בן 43 מים המלח, כפי שכתוב בדף שלו? לכו תדעו, אולי מי שמסתתר מאחורי הבלון הוא בכלל נער משועמם בן 16 או קשישה ערירית שגרה בגפה בבית אבות?

אליס מתה, והספר מנסה לפענח את חידת מותה – תאונת טביעה, התאבדות או רצח. הדבר הבולט ביותר בספר הוא הפורמט הייחודי שלו. הוא איננו בנוי ממתכונת עלילתית רגילה, אלא מובא כפסיפס רב גוני ולא כרונולוגי מבחינת סדר ההתרחשות, פסיפס המורכב ממכתבים, תכתובות דוא"ל, פרופילים ואמירות מהפייסבוק, הודעות טוויטר, פורומים באינטרנט, רשימות מבלוגים וטוקבקים על רשימות אלו. רבים מאוד מהדמויות בספר הן זהויות פיקטיביות שמגיבות לפורומים, לבלוגים ולפייסבוק. מי הם האנשים שעומדים מאחוריהן, והאם כולם זרים גמורים או שיש ביניהם גם אנשים שהיו קרובים לאליס במציאות? עד כמה האמירות שלהם והמידע שהם מספקים אמינים? האם הם שומרים על תרבות השיח הציבורי או שמא האיפוק האנגלי המפורסם הוא אחיזת עיניים ותו לא? עד כמה הם ירשו לעצמם לשחרר תחת המעטה הווירטואלי העמום אמירות פרובוקטיביות שאולי לא היו נאמרות תחת שמם וזהותם האמתיים? עד כמה חופש הביטוי לגיטימי, אתית וחוקית, כשהדבר בא לידי ביטוי בהאשמות ברצח ובהוצאת לשון הרע? ציטוט מתוך ראיון שמובא בספר עם אליס ואשר נלקח ממגזין הסטודנטים בו היא למדה: "כשהייתי ילדה נהגתי להעמיד פנים שאני מישהי אחרת לגמרי, ממציאה שמות ובונה לעצמי רקע וזהות חדשים" (עמוד 77). אחרי שקוראים את הספר, המילים הללו מקבלות משמעות מצמררת. אבל בספר יש גם דמויות אמתיות, בשר ודם: פרופ' קוק, שחוקר את הפרשה באדיקות הגובלת באובססיה, אמה של אליס, מייגן - חברתה הטובה ביותר, שני חבריה הקודמים. כולם נטלו חלק מרכזי במסכת חייה הקצרה של אליס ולכולם יש סודות הנוגעים לקשר שלהם אליה. ולחלקם, אולי אף לאירוע שהביא למותה.

אהבתי את נקודות המבט השונות של הדמויות כלפי האירועים שהובילו למותה של אליס, ואת הפרשנויות שלהן, השונות והמתנגשות לעתים, להתנהגותה ולחידת מותה. אהבתי את המבנה הייחודי של הספר, את חלקי הפאזל שמובאים בסדר שאינו כרונולוגי ואשר מרכיבים מבנה עלילתי מקורי ולא סטנדרטי.

החיסרון הבולט של הספר, לטעמי, הוא הבטן שלו. מה זה בטן? כרס משתפלת ורבת משמנים... הספר בן 400 עמודים, וניתוח לקיצור קיבה היה מיטיב עמו. חלק רב מדי ממנו מתייחס לעברה הרחוק של אליס, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בדמותם של קטעי יומן מתקופות מוקדמות בחייה. אילו הדבר היה מובא בצורה מינורית, היה בכך משום הוספת אותנטיות לסיפור. בפועל, ההתייחסות לעבר תופסת נתח משמעותי מדי בספר, ובשלב מסוים הדבר הופך להיות סתמי וטרחני.

שמו המקורי של הספר הוא What She Left, שם הולם וראוי שמשקף את רוח הספר. כפי שקורה במקרים רבים, רבים מדי, ההוצאות בישראל נוטלות לעצמן חופש פעולה רב ומשנות את שמות הספרים כאוות נפשן. לשם "פרויקט אליס" אין שום זיקה לשם המקורי של הספר, ונשאלת השאלה מדוע ההוצאה שינתה אותו באופן כה דרסטי. אולי כדי ליצור קשר אסוציאטיבי לרב המכר העולמי "פרויקט רוזי", ובכך להגביר את המכירות? אם כך הם פני הדברים, מוטב כבר היה לשנות את שמו ל- "חמישים גוונים של אליס"...

והבלון הצהוב, אם תהיתם וטעיתם, הוא לא מתבגר בן 16 ולא קשישה ערירית. הוא קונדיטור שמכין וזולל כל היום עוגות (אח, הייתי מת).

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על פרויקט אליס