כמעט משום מקום וכמעט משום זמן מופיע לו הסיפור היה הזה. יש שימשילו אותו לסיפור של מאבקים בין דוריים והפערים הבלתי אפשריים, שלא לומר מצערים, בין בנים להורים. אלא שזה לגמרי "סיפור" וחבל לפרש אותו. כדאי לקרוא, ליהנות ולהמשיך הלאה. יוסה יודע לספר סיפור, נכון שלא תמיד מעניין, אבל יודע.
הסיפור זורם בשני קווים, שבניגוד לקווים מקבילים, הם נפגשים בסוף. איך נפגשים לא אגלה, אבל אם אתם נתקלים בספר, הוא בהחלט מהווה אתנחתא לא מכבידה על המוח, אבל לא משהו המכונה במחוזותינו קליל וסתמי. לו היה כזה, היה נקטל כבר בשורה הראשונה של הסקירה הזו.
פליסיטו יאנקה, הוא בעל חברת הסעות. הוא עמל קשות להביא חברה זו לאן שהגיעה. שירות הסעות מסועף, ללא רבב. בגילו המבוגר הוא רואה ברכה בעמלו עד שיום אחד מגיע אליו מכתב הדורש דמי חסות. הוא יודע שיש דברים כאלה, אבל לגמרי אין בכוונתו להיכנע. חייו מורכבים רובם מעבודה, מחיי משפחה משמימים, אהובתו מאבל וידידתו היודעת לקבל השראה ולחזות את העתיד אדלאידה. סיפורו הולך ומסתבך עד שמשרדו מוצת בשל סירובו לשלם, סירוב שהוא מפרסם בעיתון באופן גלוי.
באותה עת, איסמאל קררה, המצוי מאות קילומטרים משם, אף הוא בפרו, בעל חברת ביטוח משגשגת, מחליט להתחתן אף שהוא בסביבות גיל שמונים. הכלה היא המשרתת הראשית בביתו. לא עניין של מה בכך בחברה השמרנית בפרו, אבל הוא יודע שהיא תוכל לשרתו כרעייתו בצורה הטובה ביותר. בניו יוצאים למלחמה נגדו, באשר הם רואים את הירושה מתרחקת. מי שנקלע למלחמה הוא דון ריגוברטו, שזה עתה פרש מחברת הביטוח לפנסיה. הוא ידידו של איסמאל ונכח כעד בחתונה. אם לא די בכך, בנו, פונצ'יטו, מתחיל "לראות" דמות מסתורית של זקן, המופיעה בכל מיני מקומות, מדברת עם הנער בן החמש-עשרה ומתנהגת כדמות בשר ודם של ממש. תעלומה שלא ממש נפתרת.
איך יתמודד פליסיטו יאנקה עם איומי הזרים המבקשים דמי חסות? כיצד יתמודד איסמאל קררה עם בניו? כיצד יתקשר הכל בספר המרתק הזה?
לא ספר רציני וכבד, אבל יוסה.

בפרו המודרנית המשגשגת, המחבר, ורגס יוסה, וזוכה פרס נובל לספרות, משחזר לנו דמויות שפגשנו כבר בעבר. כבר פגשנו את מנהל הביטוח המתוסכל מבחינה אמנותית, דון ריגוברטו, ודמויות אחרות - הסמל הערני ליטומה המכיר את ההיסטוריה של רבות מהדמויות המופיעות בעיר החוף פיורה, שבה למד ורגס יוסה בבית ספר יסודי ואחר כך חזר בחיים ובסיפורת.
הרומנטיקן הוא מלודרמה בסגנון הטלנובלה האופיינית לאמריקה הלטינית. כמו יוצר הדמויות שברומן, מדובר בגברים מזדקנים - האחד נשוי באושר, והשני מחזיק פילגש ועדיין תוהה אם בנו הבכור הוא באמת שלו. החיים כופים על שני הגברים לצאת מאזור הנוחות שלהם כאשר נוחת עליהם במפתיע עולם הפשע. עולם של סחיטה ונקמה בילדים כפויי טובה. פרנסיסקו דוגל בנקיטת מבט שפוי על עניין הסחיטה, בעוד שריגוברטו, פליסיטו, איסמאל וצאצאיהם פועלים אחרת לגמרי. הם מתנהלים להם בקלילות, כנהוג בטלנובלה. ובינתיים בנו של ריגוברטו מסתבך.
אחד המאפיינים של טלנובלה הוא המסרים החברתיים, פוליטיים, ותרבותיים שמועברים בה. "הרומנטיקן" - ובספרדית: "הגיבור הדיסקרטי" – מצטיין בעלילה מבדרת מן הסוג המשובח. האם היא מרגשת אותנו? כן. אבל האם הרומן מוסיף משהו לתפיסת העולם של הקורא? האם זו ספרות ראויה, בכל קנה מידה? לי אין תשובה ברורה. מה שאני יכולה לומר הוא שאחרי שקראתי מחצית מהרומן השאלות הללו החלו להעסיק אותי. ומאחר שיש ממה להתרגש כאן, המשכתי לקרא בו עד תומו.
מסקנותיי - הספר עשוי להעסיק קוראים שמחפשים בעיקר ריגושים. ומלבד זאת, מדובר ברומן נחות בהרבה משאר יצירותיו של יוסה, ובמיוחד מיצירתו הידועה, "תעלוליה של ילדה רעה". מצאתי לנכון לכתוב הערה קטנה לאחוזת בית: אני תוהה מה הסיבה לבחירה בכותר "הרומנטיקן" (כזכור, הכותר המקורי בספרדית הוא, "הגיבור הדיסקרטי"), מה גם שתהיתי מדוע מופיע לצד הכותר ציטוט מהביקורת של וושינגטון פוסט, בזו הלשון, "מלודרמה עסיסית על סקס, בגידות ונקמה"... אין ספק שהשורה מושכת תשומת לב, כמו גם התמונה הסקסית שעל גבי הכריכה הקדמית.
איך שלא יהיה, על גבי הכריכה האחורית מופיע משפט הסיום הבא: "יוסה טווה מעין טלנובלה חכמה ועסיסית. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו, מאשר ליצירות של סרוונטס או טולסטוי".

כיף, בעיקר כיף. ממכר ומצחיק. בעל חברת ביטוח בן שמונים שרוצה להתחתן עם המשרתת שלו. בעל חברת אוטובוסים ומשאיות שהבטיח לאביו לא להתפשר על כבוד, ומחזיק מאהבת, נסחט לשלם כופר. יהיו שיחשבו שזו טלנובלה (מסוג חכם אמנם, ואפילו פוליטי). ״הרומנטיקן״ לא משתווה ליצירות מופתיות של ורגס יוסה, גם אם מזכיר סגנונית את ״דודה חוליה והכתבן״. אני פשוט אוהבת אותו, את האווירה הפרואנית, את כתיבת המתח, תיאור מעמדות וקרבות ירושה משעשעים, משטרה מגושמת, ובעיקר דמויות שהתגעגעתי אליהן.

כשנופל לידי רומן של סופר פרואני, שנכתב מתוך התרבות הפרואנית- הלטינית, אני מתחילה מיד בהכנות הנדרשות. ממקמת את עצמי בבית קפה של אחת מהערים המדוברות, לובשת את הבגד היותר מתאים למקום ולאקלים, מזמינה את המשקה הפופולרי, בדרך כלל משקה אלכוהולי כמו ה"פיסקו" של פרו למשל, ומתחילה להתרשם מהסובב אותי. ורק כשאני כבר מספיק דביקה מהלחות (וזה קורה די מהר באקלים הטרופי או הסוב-טרופי כשחם וגשום כל השנה) ושתויה למחצה, דרוכה ומסוקרנת, חשופה ומשוחררת, ממש כמו בציטוט למטה של וארגס, אני מצליחה להקשיב לקולות ולהריח את החריפות המדגדגת האופיינית למקום, בקיצור אני מתחילה לעורר בתוכי את הגירוי המתאים- בדמיון כמובן. ובקריאה כמו בחיים, אם אנחנו מצטיידים מראש בנכונות ו"בכלים" הנדרשים, סמוך ובטוח שנצליח להתמודד באומץ עם כל מה שהסופר התכוון להפתיע אותנו בו ולא רק אלא שגם נצליח ליהנות מזה .

ואם השוו את "הרומנטיקן " של מריו ורגס יוסה בן השמונים –חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010, לטלנובלה דרום אמריקאית חכמה וסקסית, הם לא חטאו לאמת ובטח שהם לא גימדו את ערכו של הכותב, כי אמריקה הלטינית משקפת במידה מסוימת את החיים ואת המציאות שלה דרך הטלנובלות, היא פשוט מחקה אותה, והריבוד החברתי של המדינות האלה, ההיררכיה של המעמדות והגזעים יכול אולי לפעמים לעורר בנו קצת כעס ואולי גם לקומם, אבל לא ברומן הזה. וארגס ברומן הזה גורם לנו לצחוק. הוא כותב על המציאות של פרו בעסיסיות. על המשפחות הפטריאכליות ויחסי הכוחות בתוכם ומחוצה להם על ה-דון וה-דונה והמשרתות, לצד הפילגשים, וזה נפלא ומשעשע, ומלא בהומור גם כשזה מרושע. כי איך אפשר לחשוב על מדינות לטיניות נטולות תשוקה, נטולות סערה, סקס ובגידה ולקינוח גם נקמה כמובן ...

"הייתי רוצה שהרומנים שלי ייקראו בדרך בה אני קורא את הרומנים של האחרים שאהבתי" הוא התבטא באחד מהראיונות אתו , "הספרים שהפעימו אותי ביותר, הם אלו שהגיעו אלי לא דרך ערוצי האינטלקט או ההיגיון, אלא כישפו אותי. אלו סיפורים בעלי יכולת להשמיד לחלוטין את כל ערוצי הביקורת שלי, כך שאני נשאר שם כולי דרוך וחשוף. זה סוג הרומן שהייתי רוצה לכתוב ! " הוא הדגיש וזה מצליח לו ... "אני חושב" הוא המשיך, "שמאוד חשוב שהאלמנטים האינטלקטואלים, אלו שקיומם הוא בלתי נמנע ברומן, יתמוססו לתוך האקשן, לתוך הסיפורים שחייבים לפתות את הקורא לא דרך הרעיון אלא דרך הצבע והרגשות שהם מעוררים על ידי אלמנטים של הפתעה ועל ידי כל החשד והמסתורין שהם מסוגלים לייצר"
קולח,
מפתה
ומספק .
מומלץ !

#
טלנובלה - את זה הוא אמר, אני רק מצטטת. יש לז'אנר הזה כללים ידועים: הוא מביא גיבורים שאפשר להזדהות איתם, מספר סיפור שיוצא לדרך, מתעכב להתבונן בפרחים ופרפרים, מנסה לשמור על מתח, מתחבר לסיפורים אחרים ונפרד מהם, לוקח את הזמן, ובסופו של דבר (אחרי 254 פרקים, שחקנית ראשית שנכנסת להריון ושחקן ראשי שחוזהו מסתיים) מחבר את הקצוות ואת הגיבורים לאיזה מין קשר שמשאיר כמובן פתח להמשך, סוף.

בספר הזה יש מכל וכל. חשדות ותככים, פשיעה אלימה וגם עלובה, סקס, שקרים, פנטזיות, יחסי ילדים-הורים ולהפך, סודות... אפשר לומר שכל סיפורי התנ"ך מצאו דרכם לספר שאינו עב כרס במיוחד.
אז מה יש לנו? שתי עלילות המתרחשות במרחק רב האחת מהשניה, נראות לא קשורות אבל הקורא יודע שהם ייקשרו יחד בסוף. בלימה חי מנהל מכובד ונשוא פנים של חברת ביטוח גדולה, העומד בפני פרישה לגימלאות ומפנטז כבר על החיים הנפלאים שיחיה אחרי אבל נתקל במכשולים לביצוע תוכניתו, בעיירה רחוקה משם חי בעלים של חברת הובלה, שבא מרקע עני ביותר ובנה בשתי ידיים מעמד ואמידות. יש בסיפור גם תאורים מצחיקים של המשטרה שבתחילת הסיפור מדגימים עליבות וחוסר יכולת או רצון לפתור שתיים ועוד שתיים, ובאמצע הספר הופ! מטמורפוזה. פתאום הם פותרים את התעלומה, לקורא אין מושג איך (אולי הם הטילו על זה צו איסור פרסום...)
מה עוד? תאורים אמינים של החברה הפרואנית, שלפי הספר הזה מתנהלת לפי בסיס פלטה צבעונית. ככל שצבע עורו של האדם כהה יותר, הוא נמצא נמוך יותר בסולם החברתי. יש די הרבה גוונים במפת המעמדות המתוארת בסיפור.

הסיפור מעניין למדי, כתוב בסדר, לפעמים מצחיק, לרוב בעל משמעויות עגומות. יוסה אמר "כל פעילות אנושית שאינה תורמת, ולו באופן עקיף, להתחממות בין שחלות לאשכים, למפגש בין זרע לביצית, היא חסרת ערך" ובספר הזה הוא מקפיד על די הרבה מפגשים בעלי ערך... חשבתי שהספר סביר, אפשר לקרוא אותו. חשבתי שאם שמו של הסופר היה אחר - לא "זוכה נובל לספרות בשנת 2010" הספר היה נעלם לו בין אלפי ספרים אחרים בלי להותיר רישום מיוחד. ממה שראיתי רבים התלהבו ממנו - אז אל תקחו אותי כדוגמה. 357 עמודים זה לא הרבה לטלנובלה.

שני סיפורים שזורים העלילת הרומנטיקן, סיפורים אנושיים מהחיים הפרואנית, האחד סניור יאנקה איש עסקים מכובד, בעכל חברת הסעות ויותר מכך בעל כבוד עצמי רב וערכים. הוא נשוי לאישה כבוייה מגדל שני בנים, האחד גרינגו לבנבן שחושד כי הולבש עליו בידי אישתו שהיתה בהריון כשאולץ להינשא לה והשני מחמדו בין דמותו, גם מאהבת עסיסית הוא מחזיק מהצד ולחיזוק גם אשת כשפים ולחשים.
ברגע שהוא מקבל מכתב סחיטה עם איור של עכביש, מתחילים לחול סביבו מחול שדים שאין לעצרו, החום הפרואני מורגש, הכבוד, הרחוב הריחות העסקים האיומים ומה לא.

הסיפור השני חל במרחק רב משם, בעיר אחרת בפרו, ריגוברטו איש ביטוח החי חיי נוחות ואהבתו השניה היא האומנות עומד לפני פרישה לגמלאות, מקבל פניה ממעסיק שלו וידידו הקרוב, להיות עד בחתונתו עם ארמידה, עוזרת הבית שלו. איסמאל , אלמן איש עשיר מאד מגלה לידידו את הסיבה לנישואיו, הוא מעוניין לנקום בשני בניו התאומים המרושעים. מאותו רגע חייו מתהפכים עליו, פרישתו מתרחקת ועל תוכניותיו משתנים.

בין העלילות קיים קשם אשר מתגלה לקראת סופו.

איך החיים הרגועים והשלווים יכולים להשתנות כהרף עין.

מריו ורגס יוסה כותב בשפה קולחת עסיסית ובמקצב דרום אמריקאי - כנסו לקצב, אני אהבתי !!

מריו ורגס יוסה, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010.

ב-1963 פורסם ספרו הראשון, "העיר והכלבים", בו הוא מתאר את חוויותיו באקדמיה הצבאית. בדיעבד זה הספר שפרסם את מריו ורגס יוסה בעולם, וזיכה אותו בקהל מעריצים רב.

יצירותיו מגוונות וכוללות: קומדיות, תעלומות רצח, היסטוריה, מותחנים פוליטיים וארוטיקה.

ידוע שרוב יצירותיו הספרותיות נגעו בפוליטיקה, והוא אף היה מתומכיו של פידל קסטרו, עד שחזר בו ונטה לצד הימני ליברלי של המפה הפוליטית.

היצירה האחרונה שקראתי מיצירותיו "תעלוליה של ילדה רעה" וכמו רבים אחרים – אהבתי.

ב"רומנטיקן" מריו ורגס יוסה מגולל שני סיפורים נפרדים כתה וחלב, ולבסוף מתמזגים האחד לתוך השני כמשקה מוכר tea and milk.

אז מה יש לנו כאן?

פילסיטו יאנקה , בעל חברת הסעות "נריהואלה", כהרגלו יצא מביתו בשעה 07:30 בבוקר בימים שני עד שבת. אלא מה, שבאותו בוקר, הוא מגלה שמישהו הצמיד על דלת אחד הבתים, מעטפה כחולה שבה התנוסס שם בעל הבית "דון פליסיטו יאנקה".

ומה היה במעטפה? – מכתב - :

סניור יאנקה,
ההצלחה של חברת ההסעות נריהואלה היא מקור גאווה לפיורה ולתושביה. אבל היא טומנת בחובה גם סיכון, שכן כל עסק מצליח חשוף למעשי שוד אלימים ולוונדליזם של יריבים, קנאים וחורשי מזימות שאינם חסרים במחוזותינו, כפי שידוע לך. אבל אל דאגה הארגון שלנו ידאג להגן על הסעות נריהואלה, וכן עליך ועל משפחתך ההגונה מכל פגע, אי-נוחות או איום של בני בליעל. השכר שלנו עבור עבודתנו יהיה 500 דולרים לחודש.... (עמוד 12)

לאורך העלילה המשיכו להגיע מכתבי איום בקשר לדמי חסות.

פילסיטו החליט לא להיכנע לבני הבליעל הללו, ולהישאר נאמן לעקרונותיו. הוא לא ייתן לאף אחד לרמוס אותו!

תלונתו במשטרה מרגיזה את הסחטנים, והם חוטפים את מאהל אהובתו שעינגה את זמנו הפנוי.

מה קרה אז?

האם פילסיטו נותר נאמן לעקרונותיו ולמשנתו של אביו "אל תיתן לאיש לרמוס אותך"!

מי הם אותם בני החושך הללו?
האם תלונתו תקבל את פתרונה במשטרה?

בסיפור השני, ריגוברטו מחליט לפרוש מעבודתו בחברת הביטוח. הוא מודיע לבעל החברה-דון איסמעיל קררה על פרישה, ומבקש בשארית חיו להתענג בטיולים חובקי עולם יחד עם אשתו.

אלא מה, באותו מפגש פרישה חגיגי בעת ארוחת צהריים, דון איסמעיל קררה הקשיש בן ה-80, מבקש ממנו לשמש כעד, כי הוא מתכוון להינשא למשרתת שלו-הגב' ארמידה.

הבנים של איסמעיל: מיקי ואסקוביטה לא בדיוק רודפי צדק. כשהם שומעים על הנישואים, הם קופצים "לביקור" ומבקשים מריגוברטו להצהיר, שאביהם לקה בשיטיון ואינו בריא בנפשו.

בד בבד, לריגוברטו היו צרות משלו. מלבד התסבוכת עם בניו של דון איסמעיל קררה, בנו החל להתנהג מוזר, ודווח להוריו על פגישה עם אדם מסתורי, שמנהל איתו שיחות על השטן, מלאכים ומעשיות הזויות. האם זה נכון? האם הילד הוזה? האם הוא סכיזופרן, או מנסה לזכות בתשומי מהוריו?

החיבור של שני הסיפורים נסגר בסופו של הספר, ולאורך כל חווית הקריאה ניראה כאילו מדובר בשתי עלילות נפרדות בספר אחד.

לדעתי, "הרומנטיקן" מזכיר טלנובלות ספרדיות, ומאידך גיסא, יש נגיעות של מריו ורגס יוסה בפוליטיקה הדרום האמריקאית ובמאבק בארגוני פשע. לא יעזור, לסופר הזה הוא תמיד יגע בנושאים פוליטיים ויציף אותם ביצירותיו, אם כי ב"רומנטיקן" מעט פחות.

הסיפור הזה רווי ברוטב ועסיסי עם מונולוגים משעשעים, המשתרעים על מנעד רחב של רגשות: רומנטיקה, סקס, אומץ לב, אלימות, הומור, נגיעות פוליטיות, תרבות ומעל לכול יש גם ביקורת...

מלבד הדמויות הראשיות שהוזכרו ישנן דמויות נוספות ייחודיות וססגוניות כמו:
קצין המשטרה-סילה, אשתו-חרטרודיס, אדליאדה-מגדת העתידות ועוד.

למרות שהספר הוא מהקלילים, הקורא נותר עם הרהורים ואני קוראת לזה "עקבות קריאה".

מי שאוהב את מריו ורגס יוסה, את סגנון כתיבתו ומאפייני יצירותיו ייהנה גם מהספר הנוכחי.

בשורה התחתונה "הרומנטיקן" הוא ספר קולח, מהנה, סנטימנטלי עם דמויות אנושיות, ציוריות ומשעשעות.

אני נהניתי וממליצה.

לי יניני

פרוזה תרגום, אחוזת בית , 356 עמודים, שנה: 2016

אל הספר הגעתי בעקבות האזנה לתכנית קולאז' ברשת א'. שעת קריאה המשלבת האזנה לספרות (סוגים שונים) ומוסיקה. כשהאזנתי לפרק הראשון וקצת מהפרק השני, אמרתי לעצמי זהו, אני חייבת לקרוא אותו.
שתי עלילות , הראשונה , פליסיטו יאנקה בעל חברת הסעות מצליחה ומשגשגת, מקבל מכתבי איומים לתשלום דמי חסות על מנת שיוכל להבטיח כי חברתו תמשיך לשגשג ולא ייפגעו בני משפחתו. פליסיטו גבר נשוי שבנה עסק מצליח ביושר ובהגינות. הוא מחליט לפעול על פי מצפונו ועקרונותיו, ולא להיכנע לדרישות הסחטנים. במהרה העניינים יוצאים מכלל שליטה.

עלילה שניה, ריגוברטו עומד לפני פרישה לגמלאות, מתבקש על ידי מעסיקו לשעבר וידידו הקרוב, לשמש עד בחתונתו החשאית עם ארמידה, עוזרת הבית הפשוטה שלו. איסמאל , אלמן בעל ממון רב, מגלה לידידו את הסיבה לנישואי הבזק, מעוניין לנקום בשני בניו, צמד תאומים מרושעים. מאותו רגע נכנסים חייו לסחרור וחלומו לצאת לגמלאות הולך ומתרחק.

אלו שתי טלנובלות המתאחדות ונקשרות בסוף הרומן.
הפלוס, מאוד נהניתי מהכתיבה, מעושר ועומק הדמויות, מההומור האירוני המשקף את החיים בפרו.

המינוס הקל מאוד, מול השפה הגבוהה, היה שימוש קל בתיאורים שהיו נדמה לי כלא מתאימים לשפה הגבוהה, למשל רמאי תואר כ"תחמן".

נהניתי מאוד מהרומן. מומלץ מאוד. מקסים.

הטלנובלות שייכות לכאורה לנישת ה"גילטי פלז'ר " (ביטוי מעצבן יש לציין) ובתרגום חופשי לעברית- הנאה טעונת אשמה. ביטוי זה מיוחס לכל אותן הנאות המהולות באשמה שיש לאנשים בכל מיני תחומים בחיים: טלוויזיה, אוכל, סרטים, מוזיקה, קניות ולמעשה כמעט כל "חטא" שגורם הנאה אבל משום מה קשה לאנשים להודות בכך כי לא נעים, ולאחרים קשה להכיל את זה ולכן זהו עונג שרווי ברגשי אשמה או מבוכה.
בכל הקשור לבידור ותרבות אזי בשם ה'אינטלקטואליות' או ה'התיפיפות', תלוי איך מסתכלים על זה, לאנשים לא נעים להודות שהם אומנם רואים "עובדה" אבל קורצים ל "אח הגדול' כי זה "ניסוי טלוויזיוני חברתי מרתק"; שומעים את הביטלס אבל מסמסים בו זמנית ל "כוכב הבא"; רואים את החיות הרצות ב "נשיונל ג'יאוגרפיק" אבל רצים במקביל עם ה"מרוץ למיליון" או עם השורדים ב"הישרדות"; קוראים את עמוס עוז אבל נהנים גם מג'וג'ו מויס.....
זה לא אומר שאין מדרוג לאיכותיות וחשוב העומק, התוכן והתחכום אך צריך לדעת גם להשלים שהנאה יכולה לנבוע גם מאותם דברים פשוטים, מבדרים ומאווררים, כל עוד זה במינון הנכון ולהתייחס לכך בביקורתיות והמידתיות הנדרשת ולדעת לקבל ולהכיל את המנעד הרחב של התענוגות ללא רגשות אשמה ואולי אזי אפשר יהיה להיפטר מהאשמה ולהישאר עם ההנאה ולהפסיק להתעסק בתירוצים.
חבל לו לאדם אשר קורא, צופה או נהנה מתוך תחושת אשם או מפלה בין הנאה להנאה. מה גם שבעידן השוקובו והגומיגם כנראה שה"גילטי" חלף, הלך לו מן העולם.....:)

עלילת הספר שלפנינו מתרחשת בפרו ויש לה ניחוחות של טלנובלות אך להבדיל מהגיבורים הצעירים והיפים שיש בטלנובלות הרי שגיבורי הספר שלפנינו הם האנטיתזה לכך: גברים בגיל העמידה הנאחזים במיניותם או במה שנשאר ממנה.
סיפורם של שני גיבורים החיים חיים שלווים עד אשר מאורע המתרחש בחייהם מטלטל את עולמם. הסיפור מסופר בצורה יפה ושנונה והסופר מודע לנגיעות הטלנובלה שבסיפור ואף קורץ לכך בספר כאשר אחת הדמויות בעצמה מתבדחת, ספק במרירות ספק בציניות, כי מציאות חייהן הפכה לטלנובלה: "אלוהים, איזה סיפורים מזמנת לנו המציאות. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו מאשר ליצירות של סרוונטס או טולסטוי. אבל הם לא כל כך רחוקים מאלה של אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, צ'רלס דיקנס או פרס גלדוס" ( עמוד 265).
הסופר יודע לטוות סיפור עלילה ולשזור בו רגעי מתח וסיפור בלשי שהיה לעיתים די צפוי אבל היו הפתעות בסופי פרקים שהותירו מימד של סקרנות לפרקים הבאים. הדמויות המשניות אף הן מעניינות ומגוונות: צמד-חמד של קציני משטרה, מאהבת צעירה, ילדים בעייתיים, משרתת ממזרה, אישה כעורה, מגדת עתידות, כומר.... והדיאלוגים אף משעשעים. הסיפור נוגע ברבדים שונים של מציאות החיים בדרום אמריקה: היררכית מעמדות חברתיים וגזעיים – עשיר-עני, שחור-לבן, שחיתות שלטונית – שוחד של שוטרים ושופטים, נאמנות- בגידה, יחסי הורים-ילדים, אהבה וזוגיות, סקס ומיניות...
הסוף הרגיש לי קצת פספוס בכל הקשור לסיום הסיפור של בנו של ריגוברטו, פונצ'יטו, ולעיתים נדמה היה כי יש קצת ערבוביה בדיאלוגים של הדמויות. קראתי את ספרו הקודם של הסופר, " תעלוליה של ילדה רעה", אשר היה לא פשוט אבל עוצמתי ואילו הספר הזה הוא אחר ושונה ומתחברים אליו די מהר, אם כי הוא אינו מותיר את הרושם כמו הספר הקודם אבל עדיין מסופר בצורה יפה ומרשימה.

קצת על העלילה:
הסיפור מתאר שתי עלילות נפרדות המתרחשות בשתי ערים שונות ואשר משתלבות יחדיו לקראת סופו.
פליסיטו, בעל חברת הסעות מהעיר פיורה, מקבל בוקר אחד מכתב סחיטה לדמי חסות בתמורה להגנה על חברת ההסעות שבניהולו. פליסיטו, אדם בעל עקרונות החי במיוחד לאורה של עצה שקיבל מאביו על ערש מותו " לעולם אל תיתן שירמסו אותך..." מסרב להיכנע לדרישת הסחטנים, אולם אירוע המתרחש בחייו מעמיד את ערכיו במבחן המציאות.
ריגוברטו מהעיר לימה, עו"ד בחברת ביטוח המחליט לפרוש לפנסיה מוקדמת, מתבקש מהבוס שלו וידידו איסמאל קררה, אלמן קשיש , לשמש לו כעד ביום חתונתו למשרתת שלו הצעירה ממנו בכ- 40 שנה למורת רוחם של בניו המייחלים בקוצר רוח למותו על מנת לרשת אותו. הסכמתו של ריגוברטו פותחת לו חזית מול בניו של אסמאל.

מהו החוט המקשר בין שתי העלילות וכיצד הן מתפתחות.....? קראו ותגלו.

קריאה מהנה!