“כמעט משום מקום וכמעט משום זמן מופיע לו הסיפור היה הזה. יש שימשילו אותו לסיפור של מאבקים בין דוריים והפערים הבלתי אפשריים, שלא לומר מצערים, בין בנים להורים. אלא שזה לגמרי "סיפור" וחבל לפרש אותו. כדאי לקרוא, ליהנות ולהמשיך הלאה. יוסה יודע לספר סיפור, נכון שלא תמיד מעניין, אבל יודע. הסיפור זורם בשני קווים, שבניגוד לקווים מקבילים, הם נפגשים בסוף. איך נפגשים לא אגלה, אבל אם אתם נתקלים בספר, הוא בהחלט מהווה אתנחתא לא מכבידה על המוח, אבל לא משהו המכונה במחוזותינו קליל וסתמי. לו היה כזה, היה נקטל כבר בשורה הראשונה של הסקירה הזו. פליסיטו יאנקה, הוא בעל חברת הסעות. הוא עמל קשות להביא חברה זו לאן שהגיעה. שירות הסעות מסועף, ללא רבב. בגילו המבוגר הוא רואה ברכה בעמלו עד שיום אחד מגיע אליו מכתב הדורש דמי חסות. הוא יודע שיש דברים כאלה, אבל לגמרי אין בכוונתו להיכנע. חייו מורכבים רובם מעבודה, מחיי משפחה משמימים, אהובתו מאבל וידידתו היודעת לקבל השראה ולחזות את העתיד אדלאידה. סיפורו הולך ומסתבך עד שמשרדו מוצת בשל סירובו לשלם, סירוב שהוא מפרסם בעיתון באופן גלוי. באותה עת, איסמאל קררה, המצוי מאות קילומטרים משם, אף הוא בפרו, בעל חברת ביטוח משגשגת, מחליט להתחתן אף שהוא בסביבות גיל שמונים. הכלה היא המשרתת הראשית בביתו. לא עניין של מה בכך בחברה השמרנית בפרו, אבל הוא יודע שהיא תוכל לשרתו כרעייתו בצורה הטובה ביותר. בניו יוצאים למלחמה נגדו, באשר הם רואים את הירושה מתרחקת. מי שנקלע למלחמה הוא דון ריגוברטו, שזה עתה פרש מחברת הביטוח לפנסיה. הוא ידידו של איסמאל ונכח כעד בחתונה. אם לא די בכך, בנו, פונצ'יטו, מתחיל "לראות" דמות מסתורית של זקן, המופיעה בכל מיני מקומות, מדברת עם הנער בן החמש-עשרה ומתנהגת כדמות בשר ודם של ממש. תעלומה שלא ממש נפתרת. איך יתמודד פליסיטו יאנקה עם איומי הזרים המבקשים דמי חסות? כיצד יתמודד איסמאל קררה עם בניו? כיצד יתקשר הכל בספר המרתק הזה? לא ספר רציני וכבד, אבל יוסה.”

“בפרו המודרנית המשגשגת, המחבר, ורגס יוסה, וזוכה פרס נובל לספרות, משחזר לנו דמויות שפגשנו כבר בעבר. כבר פגשנו את מנהל הביטוח המתוסכל מבחינה אמנותית, דון ריגוברטו, ודמויות אחרות - הסמל הערני ליטומה המכיר את ההיסטוריה של רבות מהדמויות המופיעות בעיר החוף פיורה, שבה למד ורגס יוסה בבית ספר יסודי ואחר כך חזר בחיים ובסיפורת. הרומנטיקן הוא מלודרמה בסגנון הטלנובלה האופיינית לאמריקה הלטינית. כמו יוצר הדמויות שברומן, מדובר בגברים מזדקנים - האחד נשוי באושר, והשני מחזיק פילגש ועדיין תוהה אם בנו הבכור הוא באמת שלו. החיים כופים על שני הגברים לצאת מאזור הנוחות שלהם כאשר נוחת עליהם במפתיע עולם הפשע. עולם של סחיטה ונקמה בילדים כפויי טובה. פרנסיסקו דוגל בנקיטת מבט שפוי על עניין הסחיטה, בעוד שריגוברטו, פליסיטו, איסמאל וצאצאיהם פועלים אחרת לגמרי. הם מתנהלים להם בקלילות, כנהוג בטלנובלה. ובינתיים בנו של ריגוברטו מסתבך. אחד המאפיינים של טלנובלה הוא המסרים החברתיים, פוליטיים, ותרבותיים שמועברים בה. "הרומנטיקן" - ובספרדית: "הגיבור הדיסקרטי" – מצטיין בעלילה מבדרת מן הסוג המשובח. האם היא מרגשת אותנו? כן. אבל האם הרומן מוסיף משהו לתפיסת העולם של הקורא? האם זו ספרות ראויה, בכל קנה מידה? לי אין תשובה ברורה. מה שאני יכולה לומר הוא שאחרי שקראתי מחצית מהרומן השאלות הללו החלו להעסיק אותי. ומאחר שיש ממה להתרגש כאן, המשכתי לקרא בו עד תומו. מסקנותיי - הספר עשוי להעסיק קוראים שמחפשים בעיקר ריגושים. ומלבד זאת, מדובר ברומן נחות בהרבה משאר יצירותיו של יוסה, ובמיוחד מיצירתו הידועה, "תעלוליה של ילדה רעה". מצאתי לנכון לכתוב הערה קטנה לאחוזת בית: אני תוהה מה הסיבה לבחירה בכותר "הרומנטיקן" (כזכור, הכותר המקורי בספרדית הוא, "הגיבור הדיסקרטי"), מה גם שתהיתי מדוע מופיע לצד הכותר ציטוט מהביקורת של וושינגטון פוסט, בזו הלשון, "מלודרמה עסיסית על סקס, בגידות ונקמה"... אין ספק שהשורה מושכת תשומת לב, כמו גם התמונה הסקסית שעל גבי הכריכה הקדמית. איך שלא יהיה, על גבי הכריכה האחורית מופיע משפט הסיום הבא: "יוסה טווה מעין טלנובלה חכמה ועסיסית. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו, מאשר ליצירות של סרוונטס או טולסטוי".”

“כיף, בעיקר כיף. ממכר ומצחיק. בעל חברת ביטוח בן שמונים שרוצה להתחתן עם המשרתת שלו. בעל חברת אוטובוסים ומשאיות שהבטיח לאביו לא להתפשר על כבוד, ומחזיק מאהבת, נסחט לשלם כופר. יהיו שיחשבו שזו טלנובלה (מסוג חכם אמנם, ואפילו פוליטי). ״הרומנטיקן״ לא משתווה ליצירות מופתיות של ורגס יוסה, גם אם מזכיר סגנונית את ״דודה חוליה והכתבן״. אני פשוט אוהבת אותו, את האווירה הפרואנית, את כתיבת המתח, תיאור מעמדות וקרבות ירושה משעשעים, משטרה מגושמת, ובעיקר דמויות שהתגעגעתי אליהן.”

“כשנופל לידי רומן של סופר פרואני, שנכתב מתוך התרבות הפרואנית- הלטינית, אני מתחילה מיד בהכנות הנדרשות. ממקמת את עצמי בבית קפה של אחת מהערים המדוברות, לובשת את הבגד היותר מתאים למקום ולאקלים, מזמינה את המשקה הפופולרי, בדרך כלל משקה אלכוהולי כמו ה"פיסקו" של פרו למשל, ומתחילה להתרשם מהסובב אותי. ורק כשאני כבר מספיק דביקה מהלחות (וזה קורה די מהר באקלים הטרופי או הסוב-טרופי כשחם וגשום כל השנה) ושתויה למחצה, דרוכה ומסוקרנת, חשופה ומשוחררת, ממש כמו בציטוט למטה של וארגס, אני מצליחה להקשיב לקולות ולהריח את החריפות המדגדגת האופיינית למקום, בקיצור אני מתחילה לעורר בתוכי את הגירוי המתאים- בדמיון כמובן. ובקריאה כמו בחיים, אם אנחנו מצטיידים מראש בנכונות ו"בכלים" הנדרשים, סמוך ובטוח שנצליח להתמודד באומץ עם כל מה שהסופר התכוון להפתיע אותנו בו ולא רק אלא שגם נצליח ליהנות מזה . ואם השוו את "הרומנטיקן " של מריו ורגס יוסה בן השמונים –חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010, לטלנובלה דרום אמריקאית חכמה וסקסית, הם לא חטאו לאמת ובטח שהם לא גימדו את ערכו של הכותב, כי אמריקה הלטינית משקפת במידה מסוימת את החיים ואת המציאות שלה דרך הטלנובלות, היא פשוט מחקה אותה, והריבוד החברתי של המדינות האלה, ההיררכיה של המעמדות והגזעים יכול אולי לפעמים לעורר בנו קצת כעס ואולי גם לקומם, אבל לא ברומן הזה. וארגס ברומן הזה גורם לנו לצחוק. הוא כותב על המציאות של פרו בעסיסיות. על המשפחות הפטריאכליות ויחסי הכוחות בתוכם ומחוצה להם על ה-דון וה-דונה והמשרתות, לצד הפילגשים, וזה נפלא ומשעשע, ומלא בהומור גם כשזה מרושע. כי איך אפשר לחשוב על מדינות לטיניות נטולות תשוקה, נטולות סערה, סקס ובגידה ולקינוח גם נקמה כמובן ... "הייתי רוצה שהרומנים שלי ייקראו בדרך בה אני קורא את הרומנים של האחרים שאהבתי" הוא התבטא באחד מהראיונות אתו , "הספרים שהפעימו אותי ביותר, הם אלו שהגיעו אלי לא דרך ערוצי האינטלקט או ההיגיון, אלא כישפו אותי. אלו סיפורים בעלי יכולת להשמיד לחלוטין את כל ערוצי הביקורת שלי, כך שאני נשאר שם כולי דרוך וחשוף. זה סוג הרומן שהייתי רוצה לכתוב ! " הוא הדגיש וזה מצליח לו ... "אני חושב" הוא המשיך, "שמאוד חשוב שהאלמנטים האינטלקטואלים, אלו שקיומם הוא בלתי נמנע ברומן, יתמוססו לתוך האקשן, לתוך הסיפורים שחייבים לפתות את הקורא לא דרך הרעיון אלא דרך הצבע והרגשות שהם מעוררים על ידי אלמנטים של הפתעה ועל ידי כל החשד והמסתורין שהם מסוגלים לייצר" קולח, מפתה ומספק . מומלץ !”

“כמעט משום מקום וכמעט משום זמן מופיע לו הסיפור היה הזה. יש שימשילו אותו לסיפור של מאבקים בין דוריים והפערים הבלתי אפשריים, שלא לומר מצערים, בין בנים להורים. אלא שזה לגמרי "סיפור" וחבל לפרש אותו. כדאי לקרוא, ליהנות ולהמשיך הלאה. יוסה יודע לספר סיפור, נכון שלא תמיד מעניין, אבל יודע. הסיפור זורם בשני קווים, שבניגוד לקווים מקבילים, הם נפגשים בסוף. איך נפגשים לא אגלה, אבל אם אתם נתקלים בספר, הוא בהחלט מהווה אתנחתא לא מכבידה על המוח, אבל לא משהו המכונה במחוזותינו קליל וסתמי. לו היה כזה, היה נקטל כבר בשורה הראשונה של הסקירה הזו. פליסיטו יאנקה, הוא בעל חברת הסעות. הוא עמל קשות להביא חברה זו לאן שהגיעה. שירות הסעות מסועף, ללא רבב. בגילו המבוגר הוא רואה ברכה בעמלו עד שיום אחד מגיע אליו מכתב הדורש דמי חסות. הוא יודע שיש דברים כאלה, אבל לגמרי אין בכוונתו להיכנע. חייו מורכבים רובם מעבודה, מחיי משפחה משמימים, אהובתו מאבל וידידתו היודעת לקבל השראה ולחזות את העתיד אדלאידה. סיפורו הולך ומסתבך עד שמשרדו מוצת בשל סירובו לשלם, סירוב שהוא מפרסם בעיתון באופן גלוי. באותה עת, איסמאל קררה, המצוי מאות קילומטרים משם, אף הוא בפרו, בעל חברת ביטוח משגשגת, מחליט להתחתן אף שהוא בסביבות גיל שמונים. הכלה היא המשרתת הראשית בביתו. לא עניין של מה בכך בחברה השמרנית בפרו, אבל הוא יודע שהיא תוכל לשרתו כרעייתו בצורה הטובה ביותר. בניו יוצאים למלחמה נגדו, באשר הם רואים את הירושה מתרחקת. מי שנקלע למלחמה הוא דון ריגוברטו, שזה עתה פרש מחברת הביטוח לפנסיה. הוא ידידו של איסמאל ונכח כעד בחתונה. אם לא די בכך, בנו, פונצ'יטו, מתחיל "לראות" דמות מסתורית של זקן, המופיעה בכל מיני מקומות, מדברת עם הנער בן החמש-עשרה ומתנהגת כדמות בשר ודם של ממש. תעלומה שלא ממש נפתרת. איך יתמודד פליסיטו יאנקה עם איומי הזרים המבקשים דמי חסות? כיצד יתמודד איסמאל קררה עם בניו? כיצד יתקשר הכל בספר המרתק הזה? לא ספר רציני וכבד, אבל יוסה.”

“בפרו המודרנית המשגשגת, המחבר, ורגס יוסה, וזוכה פרס נובל לספרות, משחזר לנו דמויות שפגשנו כבר בעבר. כבר פגשנו את מנהל הביטוח המתוסכל מבחינה אמנותית, דון ריגוברטו, ודמויות אחרות - הסמל הערני ליטומה המכיר את ההיסטוריה של רבות מהדמויות המופיעות בעיר החוף פיורה, שבה למד ורגס יוסה בבית ספר יסודי ואחר כך חזר בחיים ובסיפורת. הרומנטיקן הוא מלודרמה בסגנון הטלנובלה האופיינית לאמריקה הלטינית. כמו יוצר הדמויות שברומן, מדובר בגברים מזדקנים - האחד נשוי באושר, והשני מחזיק פילגש ועדיין תוהה אם בנו הבכור הוא באמת שלו. החיים כופים על שני הגברים לצאת מאזור הנוחות שלהם כאשר נוחת עליהם במפתיע עולם הפשע. עולם של סחיטה ונקמה בילדים כפויי טובה. פרנסיסקו דוגל בנקיטת מבט שפוי על עניין הסחיטה, בעוד שריגוברטו, פליסיטו, איסמאל וצאצאיהם פועלים אחרת לגמרי. הם מתנהלים להם בקלילות, כנהוג בטלנובלה. ובינתיים בנו של ריגוברטו מסתבך. אחד המאפיינים של טלנובלה הוא המסרים החברתיים, פוליטיים, ותרבותיים שמועברים בה. "הרומנטיקן" - ובספרדית: "הגיבור הדיסקרטי" – מצטיין בעלילה מבדרת מן הסוג המשובח. האם היא מרגשת אותנו? כן. אבל האם הרומן מוסיף משהו לתפיסת העולם של הקורא? האם זו ספרות ראויה, בכל קנה מידה? לי אין תשובה ברורה. מה שאני יכולה לומר הוא שאחרי שקראתי מחצית מהרומן השאלות הללו החלו להעסיק אותי. ומאחר שיש ממה להתרגש כאן, המשכתי לקרא בו עד תומו. מסקנותיי - הספר עשוי להעסיק קוראים שמחפשים בעיקר ריגושים. ומלבד זאת, מדובר ברומן נחות בהרבה משאר יצירותיו של יוסה, ובמיוחד מיצירתו הידועה, "תעלוליה של ילדה רעה". מצאתי לנכון לכתוב הערה קטנה לאחוזת בית: אני תוהה מה הסיבה לבחירה בכותר "הרומנטיקן" (כזכור, הכותר המקורי בספרדית הוא, "הגיבור הדיסקרטי"), מה גם שתהיתי מדוע מופיע לצד הכותר ציטוט מהביקורת של וושינגטון פוסט, בזו הלשון, "מלודרמה עסיסית על סקס, בגידות ונקמה"... אין ספק שהשורה מושכת תשומת לב, כמו גם התמונה הסקסית שעל גבי הכריכה הקדמית. איך שלא יהיה, על גבי הכריכה האחורית מופיע משפט הסיום הבא: "יוסה טווה מעין טלנובלה חכמה ועסיסית. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו, מאשר ליצירות של סרוונטס או טולסטוי".”

“כיף, בעיקר כיף. ממכר ומצחיק. בעל חברת ביטוח בן שמונים שרוצה להתחתן עם המשרתת שלו. בעל חברת אוטובוסים ומשאיות שהבטיח לאביו לא להתפשר על כבוד, ומחזיק מאהבת, נסחט לשלם כופר. יהיו שיחשבו שזו טלנובלה (מסוג חכם אמנם, ואפילו פוליטי). ״הרומנטיקן״ לא משתווה ליצירות מופתיות של ורגס יוסה, גם אם מזכיר סגנונית את ״דודה חוליה והכתבן״. אני פשוט אוהבת אותו, את האווירה הפרואנית, את כתיבת המתח, תיאור מעמדות וקרבות ירושה משעשעים, משטרה מגושמת, ובעיקר דמויות שהתגעגעתי אליהן.”

“כשנופל לידי רומן של סופר פרואני, שנכתב מתוך התרבות הפרואנית- הלטינית, אני מתחילה מיד בהכנות הנדרשות. ממקמת את עצמי בבית קפה של אחת מהערים המדוברות, לובשת את הבגד היותר מתאים למקום ולאקלים, מזמינה את המשקה הפופולרי, בדרך כלל משקה אלכוהולי כמו ה"פיסקו" של פרו למשל, ומתחילה להתרשם מהסובב אותי. ורק כשאני כבר מספיק דביקה מהלחות (וזה קורה די מהר באקלים הטרופי או הסוב-טרופי כשחם וגשום כל השנה) ושתויה למחצה, דרוכה ומסוקרנת, חשופה ומשוחררת, ממש כמו בציטוט למטה של וארגס, אני מצליחה להקשיב לקולות ולהריח את החריפות המדגדגת האופיינית למקום, בקיצור אני מתחילה לעורר בתוכי את הגירוי המתאים- בדמיון כמובן. ובקריאה כמו בחיים, אם אנחנו מצטיידים מראש בנכונות ו"בכלים" הנדרשים, סמוך ובטוח שנצליח להתמודד באומץ עם כל מה שהסופר התכוון להפתיע אותנו בו ולא רק אלא שגם נצליח ליהנות מזה . ואם השוו את "הרומנטיקן " של מריו ורגס יוסה בן השמונים –חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010, לטלנובלה דרום אמריקאית חכמה וסקסית, הם לא חטאו לאמת ובטח שהם לא גימדו את ערכו של הכותב, כי אמריקה הלטינית משקפת במידה מסוימת את החיים ואת המציאות שלה דרך הטלנובלות, היא פשוט מחקה אותה, והריבוד החברתי של המדינות האלה, ההיררכיה של המעמדות והגזעים יכול אולי לפעמים לעורר בנו קצת כעס ואולי גם לקומם, אבל לא ברומן הזה. וארגס ברומן הזה גורם לנו לצחוק. הוא כותב על המציאות של פרו בעסיסיות. על המשפחות הפטריאכליות ויחסי הכוחות בתוכם ומחוצה להם על ה-דון וה-דונה והמשרתות, לצד הפילגשים, וזה נפלא ומשעשע, ומלא בהומור גם כשזה מרושע. כי איך אפשר לחשוב על מדינות לטיניות נטולות תשוקה, נטולות סערה, סקס ובגידה ולקינוח גם נקמה כמובן ... "הייתי רוצה שהרומנים שלי ייקראו בדרך בה אני קורא את הרומנים של האחרים שאהבתי" הוא התבטא באחד מהראיונות אתו , "הספרים שהפעימו אותי ביותר, הם אלו שהגיעו אלי לא דרך ערוצי האינטלקט או ההיגיון, אלא כישפו אותי. אלו סיפורים בעלי יכולת להשמיד לחלוטין את כל ערוצי הביקורת שלי, כך שאני נשאר שם כולי דרוך וחשוף. זה סוג הרומן שהייתי רוצה לכתוב ! " הוא הדגיש וזה מצליח לו ... "אני חושב" הוא המשיך, "שמאוד חשוב שהאלמנטים האינטלקטואלים, אלו שקיומם הוא בלתי נמנע ברומן, יתמוססו לתוך האקשן, לתוך הסיפורים שחייבים לפתות את הקורא לא דרך הרעיון אלא דרך הצבע והרגשות שהם מעוררים על ידי אלמנטים של הפתעה ועל ידי כל החשד והמסתורין שהם מסוגלים לייצר" קולח, מפתה ומספק . מומלץ !”